נקמת הערבית: ראיון עם שמעון בלס / אלמוג בהר

א. "כשאני אמרתי שאני יהודי-ערבי לפני שנים בהתחלה קפצו"

"המשימה הראשונה שעמדה לפני היתה תרגום הרומן לעברית, אבל תוך כדי תרגום שני הפרקים הראשונים החלטתי להניח לגירסה הערבית ולכתוב את הכל מחדש. בד בבד עם זאת, לא הסתפקתי בקריאת רומנים מתורגמים לעברית, אלא גם התמסרתי לקריאה שיטתית בתנ"ך ובמשנה. החלטה נוספת שהקפדתי לעמוד בה היתה הימנעות מקריאת ספר או עתון בערבית, גם מהאזנה לשידורי רדיו בערבית. למעשה החלטתי להיפרד מהערבית, אף לשכוח אותה, כדי להעמיד את העברית כשפה ראשונה. מהלך זה נמשך כשנתיים, תוך כדי כתיבת הגירסה החדשה של הרומן. והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס [שם עבד] נטלתי לידי לפני העלייה למשכב ספר של טאהא חוסיין כדי לבדוק דבר-מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי-שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיני עד אור הבוקר. זאת היתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפניתי את גבי לשפת-האם האהובה והחמימה" (75).

            שמעון בלס נולד בבגדאד בשנת 1930, למשפחה יהודית-עיראקית. בנעוריו, בעת לימודיו בתיכון "אליאנס", הצטרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר סיום התיכון הוא שימש ככתב של עיתון מצרי, אל-חואדת', וכעוזר לסנאטור היהודי עזרא מנחם דניאל (1874-1952), ופירסם בבגדאד בערבית רשימות ביקורת, מאמרים וסיפורים. על-פי חוק הויתור על הנתינות העיראקית שנחקק ב-1950 נרשם להגירה לישראל, ובאו עמו לארץ אמו, אחותו ואחיו ביולי 1951. אביו נשאר בעיראק לטפל בעסקיו, והגיע לארץ כעבור עשרים שנה, מספר ימים לפני פטירתו (בלס ששהה בפריז באותה עת לא זכה לפגוש את האב). המשפחה שוכנה עם בואה לארץ באחת המעברות שסביב לעיירה הפלסטינית מג'דל (כיום אשקלון), וחייתה שם יותר משנה.

            בארץ הצטרף בלס למפלגה הקומוניסטית, וכתב בעיתונות הקומוניסטית בערבית, ב"אַלְ-אִיתִיחַאד" ו"אַלְ-גַ'דִיד", תחת שם העט "אַדִיבּ אֶלְ-קַאץ" (סופר המחבר). לאחר מכן הפך כתב לעניינים ערביים בעיתון "קול העם" בעברית, וכתב בשם העט "אדיב קאס". יחד עם חבריו דוד צמח וששון סומך הקים את "חוג שוחרי ספרות ערבית בתל-אביב", ושם הם דנו בין השאר בשאלת לשון הכתיבה שלהם, עברית או ערבית: "בשנים הראשונות בארץ לא היה בלבי ולוּ צל של ספק שהערבית תוסיף להיות שפת הכתיבה שלי. את דעתי זאת גם ביטאתי בכתב ובעל-פה. ולא זו בלבד, אלא גם ראיתי שמחובתי כבן התרבות הערבית לעשות כל אשר באפשרותי כדי לבקוע את מסך הזרות החוצץ בין העולם הערבי והחברה הישראלית… הערבית היא מרכיב יסודי בזהותנו כבני-אדם, ובכך אין אנו שונים משאר עמי האזור, ולכן רצוי לשמור על זהות זאת בכתיבתנו" (43-45).

            בסופו של דבר בלס היה העיראקי הראשון שהגיע לארץ בשנות החמישים שפירסם רומן בעברית, וספרו "המעברה" ראה אור ב-1964 בהוצאת עם עובד. בלס כתב רומן זה בגרסא מוקדמת בערבית, אך לא פרסם אותה מעולם, ואילו הנוסח העברי לא היה תרגום, כפי שהוא מעיד בזיכרונותיו, אלא כתיבה מחדש של הרומן. לאחר מכן שב בלס לעסוק בערבית, וכתב בראשית שנות השבעים דוקטורט בסורבון בפאריז על השתקפות המלחמות עם ישראל בספרות הערבית. לאחר שהותו בצרפת שב לגור בתל-אביב, ושימש לאורך שנים ארוכות פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. כתיבתו של בלס מרתקת, רבת השראה ומקיפה עולמות רבים, ובכל ספריו בלטו דמויות הנושאות עמן זרות וזהות כפולה, על כל כאבן וחדות מבטן, בין ארצות. בלס פרסם לאורך השנים אחד-עשר רומנים, שני קובצי סיפורים, שני ספרי ילדים (אחד מהם באנגלית), קובץ נובלות אחד, קובץ אחד של תרגומים מן הספרות הפלסטינית, וכן ספרי מחקר (שלושה מהם בערבית, אחד בעברית, אחד בצרפתית); כן ערך בלס את כתב-העת המדעי בערבית לחקר הלשון והספרות הערבית "אל-כרמל". עתה רואה אור ספר זיכרונותיו, "בגוף ראשון".

שמעון בלס, חלום הילדות והנערות שלך, כפי שאתה מתאר בספר, היה להיות סופר ערבי, והחלום הזה הוסיף ללוות אותך גם בעשור הראשון שלך בארץ; האם אתה מאוכזב מכך שבסופו של דבר לא הפכת להיות סופר ערבי הכותב בערבית ומהווה חלק מן ההיסטוריה של הספרות הערבית החדשה במאה העשרים? וזאת למרות שאתה מגדיר את עצמך ערבי-יהודי, למרות שהתחלת את דרכך בכתיבה בערבית במסגרת הספרות הערבית, ולמרות שגם בכתיבתך בעברית קשר עמוק אל התרבות הערבית?

            "קשה להגיד את זה, אכזבה. השאלה היא הסביבה שבה אתה חי: הסביבה שבה חייתי בעיראק, בבגדאד, יכלה להציע לי הרבה אפשרויות לכתיבת סיפורים בערבית ולהכרת אנשים. המעבר לארץ היה ניתוק במידה מסויימת, מהסביבה הערבית, מהחוויה בעלת השורשים, ואימוץ והתקרבות למציאות חדשה, שהיא גם שלי, מהמעברה והלאה, האנשים שהכרתי, שחייתי עמם ובתוכם. אני רואה עצמי שלא התנתקתי מהסביבה שבה גדלתי, אבל תמיד הייתי פתוח לסביבה החדשה.

            "יש לי רומן שלם שמתרחש בעיראק ("והוא אחר", א.ב.), יש סיפורים קצרים רבים שחוזרים לעיראק (בתוך הקבצים: "מול החומה" ו"בעיר התחתית", א.ב.). האם אני מצטער שאיני כותב בערבית? אני לא חושב. לא עמדה בפני שאלה כזאת. זה שאני כותב בעברית, זאת בעיה להגיע דרך העברית לסביבה שבה חייתי, להישמע בתוך הספרות העיראקית. אבל אלו בעיות שכל יוצר נתקל בהן במידה מסויימת, בואריאציות שונות. דרך התרגום אפשר להישמע גם במקומות אחרים: כאשר הרומן שלי "והוא אחר" תורגם לאנגלית, קיבלתי ביקורות שאמרו שזה הספר הטוב ביותר שמתאר את המציאות בעיראק.

            "קובץ הנובלות שלי "אותות סתיו" תורגם לערבית. סמיר נקאש תרגם את אחת הנובלות, וגם אני תרגמתי כמה סיפורים שלי לערבית, את "בעיר התחתית". כשאתה מתרגם את עצמך, איך להגיד לך, זה כאילו אתה כותב מחדש. יש לך חשק לזייף, להוסיף דברים, להוריד, לערוך. ובכל זאת יש לך משמעת להיות נאמן למקור. פנתה אלי מישהי מסוריה שכותבת מ.א. על הקובץ שלי שתורגם לערבית, "אותות סתיו", ושאלה אותי כמה שאלות. מאוד הייתי רוצה שהספרים שלי יתורגמו לערבית, וגם לשפות אירופאיות. מעט מאוד תורגם, אולי בגלל העמדה הפוליטית שלי, שלא מחניפה לציונות".

"אני לא הרחקתי מהעולם שבו גדלתי, אני רק עברתי מארץ לארץ בתוך האזור דובר הערבית. בזה אני גם שונה מסופרים מהגרים אחרים מאירופה ומאמריקה לישראל. אני לא חציתי ים כדי להגיע לכאן. הערבית היא שפת האיזור, היא גם השפה הרשמית השניה בישראל" (65).

והאם אין בך דחף לפעמים לחזור ולכתוב ספר או סיפור בערבית שוב?

            "אני ממשיך לכתוב מאמרים וביקורות בערבית, אבל לא מתחיל לכתוב סיפור חדש בערבית. ברגע שאתה מאמץ לך לשון, נוצרת אינטימיות בינך לבין הלשון, והיום קל לי יותר לדבר עברית מאשר ערבית, למשל, כי אני ממעט לדבר ערבית, רק בהזדמנויות מיוחדות אני מדבר בערבית. מתי אני יותר מדבר ערבית, כשאנחנו בין חברים עיראקיים בחו"ל, ובארץ עם ניסים רג'וואן, עם ששון סומך. אני פוגש גולים עיראקים באירופה, ויש משהו משותף, שכונה שהם מכירים, השפה. רוב החברים העיראקים שם צעירים ממני, כמו המשורר עבד אל קדר אל-ג'נאבי. הייתי בקשר גם עם אל-עפיף אל-אח'דר מתוניסיה, הוגה מרכסיסטי. הערבית היא שפה שבה אני משתמש למאמרים, ואני קורא בה כל הזמן, אבל באופן יומיומי, העברית הפכה לשפה הראשונה, שבה אני חושב, ורק אודות לזה אני יכול להמשיך לכתוב בעברית, ואני חושב שזאת היתה החלטה מחוייבת המציאות.

            "אם הייתי מתנהג כמו שעשה הסופר סמיר נקאש, הוא איכשהו סגר את עצמו, חי בסביבה בארץ שלא יודעים מה הוא עושה והמשיך לכתוב בערבית, והעולם הערבי היה רחוק. מאז שהוא נפטר הוא מעט יותר התקבל בעולם הערבי, כי זה שהוא ישב בין הציונים והחזיק בערבית, מבחינה רגשית, זאת מעין "תעודת כשרות". מצד שני, גם עיראקים אחרים, לא יהודים, במקומות אחרים מחוץ לעיראק, המשיכו לכתוב בערבית. ומי שעוסק ביצירה של עיראקים בגולה והמשיכו לכתוב בערבית, כותב עליהם כחלק מהספרות של עיראק, כחלק מהספרות הערבית".

"מהספרות הערבית המקורית הוקסמתי מכתיבתם של שניים: ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן וטאהא חוסיין… קולו של ג'ובראן היה בעיני קול התבונה, קול התום והיושר שבאדם, והערצתי לא הניעה אותי לחקות את סגנונו המיוחד בכתיבת סיפורים קצרים שנזהרתי מלהראות לחברים… כתבתי בבתי-קפה, כי  בבית בן שני החדרים שבו התגוררנו לא היתה לי פינה שקטה לכתיבה" (17, 20).

האם אתה מרגיש שהכתיבה שלך השתנתה במעבר מהערבית לעברית? במעברים בין בגדאד, המעברה, תל-אביב ופריז? ומה בכל זאת נשאר?

            "מבחינת תפיסת הכתיבה אצלי לא השתנה דבר מבגדאד ועד היום. אהבתי את השפה הערבית מאוד, נמשכתי לסופרים טַאהַא חוּסֵיין ותַאוּפִיק אֶלְ-חַכִּים והושפעתי מהם. בספרות ובקריאה היתה לי פתיחות גדולה לתרבות אירופה, ובעיקר הצרפתית. הייתי קורא קבוע בצרפתית. אבל גם חוסיין ואל-חכים היו עם הפנים לצרפת, אגב. היחס שלי כערבי היה גם לפתיחות לתרבות המערב, ולא רק להביט אחורה. ובארץ אותו הדבר, הראייה שלי, סגנון הכתיבה שלי, היה המשך למה שהיה לי בבגדאד, והזיקה לספרות הצרפתית המשיכה והתחזקה.

            "לג'וּבְּרַאן חַ'לִיל ג'וּבְּרַאן, סופר שגם אהבתי מאוד לקרוא כבר בעיראק, יש פואמה גדולה על המפגש בין איש זקן שעוזב את העיר והולך ליער, מאוכזב מהניצול והשקר, מהפער בין העשירים לעניים, לבין ילד שהוא פוגש שם, ילד צעיר עם נאי, חליל, ומתנהלת ביניהם שיחה… (בלס עוצר ומצטט קטעים ארוכים מן הספר מזיכרונו, בערבית, א.ב.), זה מדבר על הצדדים הנוראים בעיר, וזה אומר שאין דברים כאלו ביער, ומציע לו, בוא תחיה איתי, ונשכח מן האסונות. הייתי עולה על הגג וקורא את זה.

            "אבל לא הייתי רק חולמני או רומנטיקן. הבנתי שיש ניצול, יש שלטון ריאקציונרי, ויש כוח שפותח אפשרות חדשה, וכך באתי לקומוניזם. מתוך אהבת הספרות. הכניסה לקומוניזם היתה עם אופי רומנטי-ספרותי. נכנסתי למפלגה אחרי שראיתי את הסיסמא הפשוטה שלהם על דלת: "מולדת חופשית ועם מאושר", ואחרי שקראתי את התרגום לצרפתית של "עקב הברזל" של ג'ק לונדון, שקניתי אצל הסופר נעים קטן. לא הכרתי בהכרות קרובה את מצוקות העניים והפועלים, ובבית לא חשנו מחסור.

            "מבחינת התפיסה הפוליטית, גם לא השתנה אצלי דבר מבגדאד ועד היום. מגיל צעיר נכנסתי למפלגה הקומוניסטית, הייתי במסגרת של השמאל העיראקי האקטיביסטי. גם בארץ הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. ואני עדיין חושב שצריך להיות יותר צדק חברתי, ושיוויון, והתייחסות לאיש הקטן, ומבחינה זאת לא השתנתי. אבל את המפלגה הקומוניסטית עזבתי, אפשר לומר שגם מסיבות ספרותיות, כמו שנכנסתי. תמיד היה ויכוח עם המפלגה בנושא הספרות. שם העריצו את הריאליזם הסוציאליסטי בספרות, וגם אנחנו אהבנו סופרים כמו לואי אראגון, אבל אי אפשר היה לקבל את תכתיבי המפלגה לגבי הספרות".

"הצטרפותי למפלגה… מתחיל פרק חדש במהלך חיי. פרק שהוציא אותי מהעולם המופרש שבו גדלתי, עולמו של תלמיד בית-ספר יהודי, שלא נזדמנו לו ידידות של ממש עם לא יהודים, והושיב אותי לראשונה בחברתם של אנשים שלא היה לי מגע עם שכמותם בעבר" (24-25).

"עם חתימה "חוזה פורטסמות'" שהחמיר את תלותה של עיראק בבריטניה… תפסה המפלגה הקומוניסטית את מקומה המרכזי בהתקוממות אשר גרמה לביטול החוזה ולהתפטרות ממשלת צאלח ג'בר. זכרונות יקרים שמורים עמי מאותם ימים. אלה היו ימים שבהם השתתפתי לראשונה בהפגנות, ששילבתי זרועות עם מפגינים שלא הכרתי לפני-כן, שקראתי במלוא קולי להפלת ממשלת הבגידה הלאומית, לשחרור האסירים הפוליטיים, לבחירות חופשיות… בהפגנות לאורך רחוב אל-רשיד קראו המפגינים: "אחים ליהודים אנחנו, אויבים לאימפריאליזם ולציונות!" אני זוכר את החזיון הנדיר שבהתקרב ההפגנה אל אזור הבנקים והמסחר כשסיסמה זאת נישאת בפי מאות הצועדים, כיצד יצאו אל הגזוזטרות סוחרים ופקידי בנקים, רובם ככולם יהודים, ומחאו כפיים בהתלהבות" (29-30).

            את הרומן הראשון שלך, "המעברה", אתה מספר בזיכרונות שכתבת קודם כל בערבית, תחת השם "יומנה של עוזרת-בית" (52), אבל בסופו של דבר פירסמת רק שני קטעים מתוכו בערבית כסיפורים עצמאיים ב"אל-ג'דיד"; איזה תגובות קיבלת על הסיפורים הללו? ולמה לא פרסמת את הספר בערבית?

            "תראה, קיבלתי תגובות מידידים, מאלו שכתבו שם ב"אל-ג'דיד", קיבלתי דווקא מחמאות, והיה עניין בזה. אבל העניין היה שהערבים לא חיו אז כחלק מהציבור העברי. הם היו סגורים בכפריהם תחת הממשל הצבאי, נפרדים מהחיים בשאר המקומות. ואני חייתי בתל-אביב, בעברית. להמשיך לכתוב בערבית במצב הזה יש בכך זרות כפולה, שאני כותב על חיים של יהודים לקורא ערבי, ואני כותב לקורא ערבי שאני לא יודע איך הוא חי, תחת השלטון הצבאי, מלבד הקריאה שלי אודות חייו. שנית, חשבתי על עצמי, כששיניתי את דעתי לגבי שפת הכתיבה, חשבתי שאם אכתוב בערבית אהיה בבדידות בין הסופרים הערביים, כמו יצחק בר-משה, שהיה נותן את הספרים שלו לידידים לקרוא, וכמו סמיר נקאש. וזה מה שהביא אותי לעבור לעברית. אחרת הייתי דן את עצמי לבדידות כפולה, שהערבי לא קורא אותי, ומי שחי איתי לא יכול לקרוא מה שאני כותב".

"למדתי עברית מקריאה בעתון ומשיחות עם אנשים, אימצתי לעצמי את המיבטא האשכנזי בהגיית הח' והע', ורק כשנתיים או יותר לאחר מכן, בהיותי עדיין בשרות חובה, אפסנאי ראשי בגדוד מילואים בדרום הארץ, החלטתי לחדול ממעשה חקיינות זה. יושב הייתי במשרד וממלא טפסים… כשהרדיו היה פתוח ותשומת ליבי נמשכה לקולו של איש שנשא דברים בעברית עשירה ובמבטא מזרחי מודגש… סבור הייתי שהדובר הוא ודאי איש משכיל מיוצאי תימן, אך מה רבה היתה הפתעתי כשבתום דבריו נמסר שזה היה משה שרת. ידעתי אמנם ששרת, בניגוד לבן-גוריון, למד ערבית… הרגשה לא נעימה היתה לי, ממש בושה, כשאיש כמוהו, אשכנזי למהדרין, מתאמץ להרגיל את לשונות בהגיה כהלכה, ואילו אני מחקה את האשכנזים בהגייתם. מאותו יום החלטתי להדגיש שני עיצורים אלה, מה שדרש ממני מאמץ לא קטן" (43)

"פרידות רבות היו לי במהלך חיי, פרידות כואבות, אבל היתה לי גם פרידה אחת שכפיתי אותה על עצמי. זאת הפרידה מהערבית כדי להתמסר לעברית, לחבוק אותה ולא להניח לה להפלט מזרועותי. אבל פרידה זאת, ככל שהיתה קשה וכואבת, לא היתה סופית, אלא עברה בהמשך לתחום ההפרדה, כשהעברית כבר לא חששה מהתגנבות הערבית לתחומיה. מאז התבצרה ההפרדה בין שתי הלשונות, כל אחת בתחומיה: אחת ליצירה ואחת למחקר, ואני עובר מאחת לאחת, כפי שנהגתי לעבור בין חדר האקדמאי לחדר הסופר" (132-133).

אתה ופרופסור ששון סומך ואחרים, מגדירים את עצמכם כ"יהודים-ערבים". מה המשמעות של ההגדרה הזאת בעיניך?

            "המהות של ההגדרה יהודי-ערבי זה הלשון והתרבות, וגם המנהגים, המאכלים שהם תוספת לחוויית החיים המזרחית, אבל בעיקר השפה והתרבות הערבית עוד מימי הגַ'אהֶלִיָה שלפני האיסלאם, שלמדנו וקראנו ואהבנו, מאִמרוּ אֶלְ-קייס… (בלס פוצח בשורת ציטוטים ארוכה מזיכרונו משירת הג'אהליה בערבית, א.ב.). תראה, האדם הוא בן התרבות שלו, הוא סופג את זה. כשאני אומר יהודי-ערבי זה כמו שאני אומר יהודי-פולני, יהודי-גרמני. ההורים שלי דיברו ערבית, וגם הרחוב ובית הספר. ליהודים היה מבטא משלהם בבגדאד, אבל גם אצל הנוצרים היה מבטא אחר, וגם אצל המוסלמי היה אקצנט אחר. אבל הבעיה היא, הסיבה לכך שקשה לאנשים הצירוף יהודי-ערבי, היא שבתודעה הישראלית-הציונית הערבי הוא האויב, הוא זה שמנגד. אבל כך זה היה, היינו יהודים-ערבים, זה טבעי.

            "כשאני אמרתי שאני יהודי-ערבי לפני שנים בהתחלה קפצו, גם כי המילה ערבי קיבלה את המשמעויות הפוליטיות של עבד אל-נאצר, וגם כי זה האוייב שיוצאים להרוג. אבל מאז פחות מתרגזים כשאני אומר שאני יהודי-ערבי. משהו השתנה. אולי התחילו לחשוב על זה, אולי הבינו שזה הגיוני שהיהודים מארצות ערב הם בעלי השכלה ערבית, והם יהודים-ערבים, ואולי גם העליה של אינטלקטואלים מזרחים שמדברים על כך סייעה.

            "השאלה של הלאום הערבי כלאום פוליטי אחד זה התפתח עם עבד אל-נאצר, שראה את הלאום הערבי המאוחד כלאום שעומד כנגד אירופה. בבגדאד במפלגה הקומוניסטית במאבק כנגד הקולוניאליזם הזדהיתי עם העם העיראק במאבק, לא עם רעיון פוליטי של אומה ערבית אחת. כשנאצר היה בשלטון אני הייתי בארץ, הייתי קומוניסט וכתב לעניינים ערביים של העיתון "קול העם" באותו הזמן, והייתי יושב ומקשיב לנאומים שלו ברדיו. ראיתי בו תנועה לאומנית, מתפשטת, שרוצה לשלוט, וכך מה שעשו באיחוד עם סוריה, הפכו את רעיון הלאום הערבי לבעל משמעות פוליטית, וניצלו אותו גורמים כמו נאצר שרצו להתפשט ולהשתלט על כל העולם הערבי. עד עבד אל-נאצר הערבי היה שפה, תרבות, שייכות, ולא ערבי כמו בתפיסתו של נאצר, שצריך לעמוד מאוחד, מעיראק עד מרוקו, בשליטתו של נאצר כמובן, כנגד המערב והקולוניאליזם".

אתה וששון סומך הדגשתם למעשה את דמותו של היהודי-ערבי המודרני, החילוני, הקשור לערבית הספרותית, אבל מה דעתך על המקום היהודי-ערבי המסורתי יותר, במסגרת הדת, מרס"ג והרמב"ם ועד לפיוטים הנכתבים כיום למוזיקה של אום כולת'ום? האם גם הם היו יהודים-ערבים?

            "בהחלט. תראה, עד המאה העשרים לא היו בתי-ספר ממשלתיים, עם תוכניות לימוד של הממשלה. אז איפה למדו קריאה, המוסלמים במסגד, היהודים בבית-הכנסת, הנוצרים בכנסיה. היהודים למדו עברית וערבית וכתבו את שניהם באותיות עבריות. אבא שלי היה כותב לנו באותיות עבריות מכתבים, בערבית כמובן, והדודים של אמא קראו לנו, ואחר כך עַבּוּד, אחי הבכור. עד התקופה החדשה, שכולנו התחלנו ללמוד אותו דבר בבתי-הספר, ואז ההבדל בכתיבה שהיהודי כותב את הערבית באותיות עבריות נמחק. אנחנו למדנו בבית-ספר שיעור אחד בשבוע של קריאה בעברית, עד כיתה ג'. ספר בראשית היינו לומדים, והתייחסנו לזה בזלזול, וזה נחשב לשיעור צדדי. אבל זה עזר בחגים, לקרוא בהגדה של פסח באותיות עבריות".

והאם יש אפשרות גם לדור חדש של יהודים-ערבים? הבת שלך?

            "הדור הבא? זה אבוד. הבת שלי גדלה פה כמו כל ישראלי. אני לא חושב שהעניין היהודי-ערבי ימשיך להתקיים. כי אין עוד יהודים בעולם הערבי, כמעט, חוץ מבתימן ובמרוקו. העולם הערבי התפנה מהיהודים, ואין יהודים-ערבים. אלו שנולדים כאן הם יהודים-ישראלים לכל דבר. הדור הצעיר שנולד בארץ הוא עברי".

אבל דווקא אתה בספרך "ילדי חוץ", החלק השלישי בטרילוגיה "תל-אביב מזרח", הראת איך גם הילד של יוסף שאבי, דורון, יורש משהו מהמזרחיות, מההורים, מהסביבה?

            "נכון שיש דברים שחודרים בו, אבל הם לא משנים את זהותו הדומיננטית כעברי. גם הבת שלי, מה יש לה מהערבים, אוכל? אלא אם כן אותו בן לדור שני או שלישי מחפש, רוצה למצוא מה יש מעבר, שזה הדור שלך. אתה מתוך מודעות רוצה להכיר את זה, להיות קרוב לזה, כחלק מהעולם שלך, להוסיף לזהות שלך. אבל הכל ישתנה ביחס לערביות אם נגיע לשלום עם העולם הערבי פעם אחת, ויהיו קשרים. יהיו הרבה ישראלים שיעברו לגור שם, גם מזרחים וגם אשכנזים. בתוך שלום ויחסים מסחריים והשקעות, בעלי ממון שישקיעו במפעל במצרים יגורו ליד ההשקעות שלהם. ומזה ההנהגה הציונית פוחדת פחד מוות, כי זה מסיר את הקרקע מתחת לעמדה הציונית, של הניגוד בינינו לעולם הערבי כמקור שהיא יונקת ממנו".

ב. "פרידה מהמולדת"

"משפחות יהודיות רבות התגוררו בשכונת הנוצרים, ובשבתות ובחגים ניכרו היטב בסימטאותיה. בראש-השנה לבשנו צחורים, מגרב ועד מקטורן; בפורים התהלכנו עם אקדוחים וירינו לכל עבר ובפסח שפכנו חמתנו על הגויים. לא ירדנו אל נכון למשמעות הדברים שעשינו, לא ידענו, ועודני לא יודע עד היום, מדוע העפנו עפיפונים בתשעה-באב… לא היה ילד יהודי שלא העיף עפיפון בתשעה-באב… בערבי הקיץ היו מתמלאים שמי בגדאד עפיפונים בשלל צבעים" (37)

"העוזרת-האומנת המוסלמית שלנו… קשה ומכאיבה היתה הפרידה מאייה, פרידה שכמוה כנטישה, ולעולם לא אשכח את המבט החרד שנתנה בי כשרכנתי לנשק את כף ידה. הפרידה מאייה היתה גם פרידה מכל מה שחוויתי משך השנים במחיצתה. זאת היתה פרידה מנוף הילדות והבחרות, מהסימטאות המפותלות שבהן גדלתי, מהחידקל שבו למדתי לשחות, מהדהירה על אופניים ברחובות, מהישיבה בבתי-קפה ומידידים שעמם ארגתי חלומות ושוב לא פגשתי. זאת היתה פרידה מהמולדת" (33).

מה אתה זוכר מהחיים היהודיים בבגדאד?

            "היינו הולכים עם אבא שלי לבית הכנסת בחגים, חג סוכות, יום כיפור. היתה חצר לבית-הכנסת שהיינו משחקים בה. פעם אחת היתה לי בהלה, כשהייתי עם אִיָה האומנת המוסלמית שלנו בשוק, וסוס הפך את הזנב שלו והכה אותי, והיא לקחה אותי לרב, שבירך אותי, ואני קמתי והכל הסתדר. אִיָה היתה אם שניה, ויותר יהודיה מאתנו. הפרידה ממנה היתה הכי קשה, יותר מהרחוב והשכונה. כמעט בדמעות, אני זוכר (לאיה מוקדשת נובלה מופלאה הנושאת את שמה בתוך קובץ הנובלות "אותות סתיו" (1992), אולי הפנינה המופלאה ביותר בכתיבתו של בלס, ואולי סיפורו היהודי ביותר, א.ב.)".

איך המשפחה שלך התייחסה להליכתך לעיסוק הספרותי, בספרות הערבית?

            "לספרות לא כל כך התייחסו. זה בסדר שאני יושב בית וכותב. אבל עניין הקומוניזם מאוד הפחיד את אמא שלי. לאבא לא היתה עמדה בנושא, הוא היה בדרום עיראק, בשַטְרָה, ובא רק לביקורים, ואני הייתי מאוד חצוף כלפיו, כי הוא היה מאוד שמרני. אבל אז התחלתי להסתיר את הפעילות שלי במפלגה הקומוניסטית, כשראיתי שאמא נבהלה".

באופן פרדוקסלי הסופרים היהודים בעיראק, שהתחילו לכתוב בערבית ספרותית, בדור שלפניך, הדחיקו במידה רבה את היהדות מסיפוריהם, ניסו לכתוב כתיבה "אוניברסלית", נמנעו מ"עדתיות" (תביעה שתחזור כלפי הסופרים היהודים-עיראקים כותבי העברית בארץ), וביקשו להיות עיראקים רגילים, ואילו דווקא אלו שהמשיכו לכתוב בערבית בארץ, כמו סמיר נקאש ויצחק בר-משה, הכניסו את היהדות באופן בולט לסיפורים; איך אתה מסביר את זה?

            "הסופרים היהודים בעיראק שהתחילו לכתוב בערבית ספרותית רצו להיות חלק מהסביבה, ולא רצו להתבדל יותר מדי. כך למשל שלום דרוויש מתאר את המשפחה שלו בסיפור "שיירה מן הכפר" (הסיפור הנפלא הזה מצוי בעברית בתרגומו של ראובן שניר בתוך ספרו "ערביות, יהדות, ציונות – מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, א.ב.), ונותן להם שמות ניטראליים מאוד, לא יהודיים מובהקים ולא מוסלמיים מובהקים. זאת היתה תקופה קצרה של כמה עשרות שנים שיהודים ניסו להשתלב בספרות הכללית, וזה לא פשוט. לעומת זאת סמיר נקאש בארץ, שהמשיך לכתוב בערבית, הלך באופן קיצוני עם הנטורליזם שלו, ותיאר בערבית יהודים דתיים בבתי-כנסת, עם שמות יהודיים ודיאלקט יהודי-עיראקי. חבל שמת. הוא יכול היה ליצור אסכולה מסויימת. הוא רצה להיות בעצם יותר נטורליסטי מריאליסטי, ובשימוש שלו בשפה כזו, המכילה כל כך הרבה דיאלקט יהודי-עיראקי, הוא מוכרח היה לתרגם את כל הטקסט בעצם בהערות שוליים, לערבית ספרותית, כדי שגם מי שאינם יהודים-עיראקים יוכלו להבין".

"בחרתי בדרך שבה אוכל לקרב את הקורא העברי אל עולמו של האחר, הערבי באשר הוא והפלסטיני במיוחד, ואין דרך טובה לכך מאשר הצצה לתוך הספרות. וזה מה שעשיתי. כתבתי על זרמים בספרות הערבית, תרגמתי סיפורים של סופרים ממצרים, מעיראק ומארצות אחרות. בעיקר של סופרים פלסטיניים, ששמם כלל וכלל לא היה ידוע אז לקורא העברי" (104).

איך התחלת לפרסם בארץ?

            "הפירסומים הראשונים שלי בארץ היו בעיתונות הקומוניסטית בערבית בארץ, "אַלְ-אִיתִיחַאד" ו"אַלְ-גַ'דִיד". כבר מרגע שהגעתי לארץ רציתי לקרוא את אל-איתיחאד, ולהכיר את מי שעורך ומי שעובד שם. כך פגשתי והתיידדתי עם אֶמִיל חַבִּיבִּי, עם אמיל תוּמַא, גַ'בְּרַא נִיקוֹלַא, חַנַא אַבּוּ-חַנַא. אלו היו אנשים קרובים אלי מבחינה תרבותית. מאוחר יותר כתבתי גם בעברית ככתב לעניינים ערביים ב"קול העם". אחר כך גם  תרגמתי את הקובץ "סיפורים פלשתיניים" (1970). זה היה קובץ ראשון של תרגום מהספרות הפלסטינית. זה היה מתוך מחשבה ורצון לקרב מעבר לחומה העומדת בין ערבים ליהודים, שהקורא ילמד משהו על הספרות של העם הפלסטיני, שנדפק והפך לעם של פליטים. זאת היתה פעילות פוליטית".

מה דעתך על המשורר מחמוד דרוויש?

            "אני מבין אותו, ומזדהה איתו. הגולה אצלו זה המילים, הזיכרונות, וזה מה שהיה לו. אבל אני יושב פה. יש הבדל בין פליט לאדם שחי חיים נורמליים. אני לא פליט. התמודדתי עם הגולה כיוצר, אבל אני חי חיים נורמליים, אני לא פליט".

"24 ביוני 1951, היום שבו נהייתי אזרח מדינת ישראל… למחרת העלו אותנו על משאית פתוחה והסיעו אותנו דרומה, אל אחת משלוש המעברות שהוקמו בסמוך לעיר שנקראה אז מגדל-גד, היא אשקלון של היום, היא מג'דל הפלסטינית, שתושביה נמלטו ברובם ב-1948 והנותרים גורשו זמן-מה לפני הגיענו. רק שומר בית הקולנוע הקטן והיחיד שבמרכז הרחוב הראשי נשאר משום-מה, בחור חירש-אילם, שנהג לעלות אל גג הבניין ולצפות בנעשה בעיר. זה היה הערבי הראשון שפגשתי בישראל, ערבי אילם, אבל גם הוא נעלם באחד הימים" (5).

"כחודשיים אחרי הבחירות, השתתפתי בימי עיון שערך מחוז הדרום של המפלגה לחברה יוצאי עיראק. הפגישות התקיימו ברמלה, וזו היתה לי הזדמנות ראשונה לבקר בעיר ערבית, לסייר ברחובותיה ובסימטאותיה אחרי שהתרוקנה ממרבית תושביה המקוריים… את ההרצאות בערבית נשאו בעיקר תופיק טובי ואמיל חביבי. הופעתו של חביבי היתה חוויה מרנינה לכל המשתתפים. הוא גם נשאר לשיחות קלות בהפסקות ועורר את הערצת כולנו בחוש ההומור שלו" (41).

חשת כקומוניסט שיכול להיות חיבור מעמדי בארץ בין המזרחים לפלסטינים במקומות שבהם הם חיו יחד, כמו רמלה, לוד, יפו? חשבת שיכול היה להיות שדווקא שם תימשך הזהות היהודית-ערבית של בגדאד?

            "היהודים, המזרחים בעיקר, שגרים שם, ברמלה ולוד, הם לא בחרו בזה, אלא העבירו אותם לשם. שם הקימו להם את המעברות, ושם מצאו את עצמו מצד אחד קרובים לערבים, ומצד שני בקונפליקט איתם. הם היו כלי בידי השלטון, זה הניסיון של ההנהגה הציונית, להעמיד שם יהודים דוברי ערבית כדי לשמור, להגן מפני הפלסטינים. ואני זוכר שחלק מהמזרחים שחיו שם התנכרו לערביות, לאפשרות של לחיות בין הערבים, ולא היו יחסים טובים. אני זוכר שהיה לנו כנס של המפלגה הקומוניסטית ברמלה, ושם ראיתי בפעם הראשונה את הערבים בעיר, אבל הם היו מאוד מוזנחים ומנותקים מהעיר, וזה לא היה דבר שיכול להוליך לשיתוף פעולה. אותו דבר ביפו".

"הישיבה במעברה היתה צניחה לעולם חדש, לעולם שבו מאבד האדם את הפרטיות שלו, שבו הוא נחשף לעיני הזולת בכל מעשה שיעשה, בין בתוך האוהל או הצריף, בין מחוצה להם. לדידי זאת היתה ההתנסות הקשה ביותר, כי מטבעי אני נוטה להסתגרות" (40-41).

אפשר לראות בטרילוגיה התל-אביבית שלך, "תל-אביב מזרח" (שהיא אבן יסוד בספרות המזרחית בארץ), את סיפור השתנותו של יוסף שאבי, בין המעברה, שכונת התקווה והחיים שאחרי השכונה, מעיראקי למזרחי למזרחן בעל-כורחו, מצעיר קומוניסטי ואקטיביסט לסגן מנהל בבית-ספר ולעובד במודיעין ובמשרד החינוך, למי שהתפכח ממרחק השנים מהפיכתו למזרחן במוסדות המדינה, שניתבו את הידע שלו בערבית לצרכיהם, וחש כי הוא נותר עומד מן החוץ; האם להיות "מזרחן" במקום "מזרחי" היתה האופציה העיקרית לבני דורך גם להמשיך את הקשר שלהם למזרח וגם להתקבל בחברה הישראלית? האם אתה מרגיש שזה חלקית קרה גם לך, שפעלת כמזרחי בתוך תרבותך, אבל הממסד ניצל את הידע שלך, גם באקדמיה, ומבחינתו היית כלי כדי "לדעת את האויב"?

            "תראה, כל המצב היה שמי שהיה להם רקע מזרחי, המזרחים בשכונות, האפשרות שלהם לקבל מעמד מסויים בארץ היתה בתחום הצבאי, בתחום הידע כלפי העולם הערבי. וזה שוב סגר אותם בנישה שלהם, גם אם במסגרת שירות שזוכה להערכה, ושמעניק להם קירבה לממסד. שוב אותה הבדלה בין מזרחי לאירופי, המקבעת כל אחד במקומו.

            "באופן אישי לא היו לי חברים שהפכו ממזרחים למזרחנים. החברים שלי, כמו ששון סומך, דוד צמח, פנו למחקר האקדמי. המחקר יכול אולי לשרת את המגמות הפוליטיות, אבל אלו לא אנשים שהלכו לעניין הצבאי ולמודיעין. ברור שהאקדמיה משרתת את הצד המזרחני המודיעיני, אבל זה יותר מורגש בחוג למזרח-תיכון. בחוג לספרות ערבית זה פחות הורגש. רבים מתלמידי הלכו לעבוד בתקשורת ככתבים, כעיתונאים".

ספר הזיכרונות מרבה לחשוף את "מאחורי הקלעים" של ספריך, ואתה מספר על תחקירים שערכת ושיחות שניהלת לפני הכתיבה; האם תמיד היה לכך חלק מרכזי בכתיבה שלך?

            "בכתיבת ספרים אתה עומד לפני ניסיונות לעמוד על אופיים של דברים, ואתה נעזר בפגישות עם אנשים להרחיב את הידע שלך. זה מחוייב המציאות. הרי אדם לא מתנסה בכל מצב בחייו הפרטיים, ולספרים אין אחיזה בביוגרפיה שלו, אז הוא פורץ קדימה, יש דברים שצריך לבדוק, הוא פונה לאנשים, חוקר, כדי שיוכל לייצג אנשים שאינם כמוהו. וכשאתה כותב זיכרונות כל הנושא הזה הוא נושא נרחב מאוד, כמו שאדם העוסק בארכיטקטורה יכתוב על העולם שהוא חי בו, סופר כותב על עולמו".

מה הביא אותך לכתוב את ה"טרילוגיה ההיסטורית" שלך, הספרים "חורף אחרון" (שהתבסס על דמותו של הנרי קוריאל, יהודי-מצרי, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית במצרים, אשר גלה לפאריז), "והוא אחר" (שהתבסס על דמותו של נסים סוסה, יהודי-עיראקי שהתאסלם) ו"סולו" (שהתבסס על דמותו של יעקב צנוע היהודי-מצרי, אבי התיאטרון הסאטירי במצרים), ואולי גם את הנובלה "אותות סתיו" (בתוך הקובץ "אותות סתיו", שהציעה קריאה בדמותו המורכבת של הסופר המצרי חוסיין פאוזי), ספרים שפנו אל דמויות שנעלמו מן ההיסטוריה ומן התודעה בארץ בשל ערביותן, בעיקר של יהודים מעיראק ומצרים בדורות האחרונים, והציעו לקוראים אולי היסטוריה אלטרנטיבית, שמאפשרת מבט מורכב על יחסי מזרח ומערב, החורג מיחסי אשכנזים-מזרחים בישראל, ופותחת צוהר להתמודדות של יהודים בעולם הערבי דווקא עם הלאומיות הערבית ועם יהדותם, ולא עם הלאומיות הציונית?

            "מה שעניין אותי זו הדמות בעלת המבנה המורכב, הזהות הכפולה. ברוב הספרים שלי, לא רק אלו ה"היסטוריים", הדמות המורכבת הזאת חוזרת. למשל, יש הדמות הזו של הערבי-הישראלי שהיה קומוניסט בצעירותו, והיתה לו אהובה יהודיה ומצא עצמו שהוא שונה, לא שייך לאלה ולאלה, ונסע לאירופה והיתה לו חברה צרפתיה וחברים פלסטינים גולים, שבשבילם את ישראל צריך לחסל, ולו יש ידידים שם (בספר "חדר נעול", א.ב.). כך גם ב"תום הביקור", על היהודי העיראקי שחי בלונדון. מצד אחד הדמות ב"תום הביקור" מנוגדת לי, הוא הגולה החופשי, שבא לארץ לתקופה קצרה ולא יכול היה להיקלט וחי באנגליה כבר שנים רבות, ממשיך לכתוב בערבית, באנגלית, אבל לא נוטל חלק במה שקורה באנגליה, לא בחירות, שומר על הנבדלות ורואה בה חופש. אני לא כך, מיד כשהגעתי הפכתי להיות פעיל פוליטי בארץ. אבל מצד שני, בעניין הזה, הכפול, אני חושב שגם אני ככה, במידה רבה. וזה באמת לאורך כל הספרים שלי, וזה משקף אותי, ואריאציות שלי.

            "הכפילות ב"והוא אחר", למשל, זה לא שלי, אבל זאת ואריאציה. הוא, הרון סוסן, רוצה להיות חלק מהכלל, אבל זוכרים לו, לא יכולים לשכוח, תמיד יזכרו שהוא יהודי שהתאסלם. והוא לא מצליח להפוך לחלק מהכלל. הדמות הקרובה אליו בארץ זה אלו שמתכחשים לעברם, ורוצים להיות רק ישראלים, ויש כאלה, והם גם בעיני אלה שאליהם הם רוצים להצטרף נחותים, ובעיני אלו שמהם הם רוצים להתנתק הם בוגדים, ומכל הצדדים הם מפסידים. השייכות הכפולה, הדואליות, שקיימת אצל כל אדם, קיימת בכל מה שכתבתי, ואני חי אותה כל יום".

אגב, על הספר "והוא אחר" זכית לתגובות מאוד קשות, כאילו שברת טאבו בכך שדיברת על יהודי שהתאסלם, ומצד שני דיברת על עצמך כיהודי-ערבי; כאילו לא הבינו כיצד מבחינתך הדמות הזאת של היהודי שמתאסלם בעיראק דומה דווקא ליהודי-העיראקי בארץ שמוחק את ערביותו ועיראקיותו, ולא לך. התגובות האלו פגעו בך?

            "אני מניח מראש איך תהיה התגובה של אנשים, ומבחינה אישית זה לא פגע בי. בבית הסופר עשו ערב לכבוד הספר "והוא אחר", וחיים יבין ראיין אותי, ועלה הנושא של יהודי-ערבי, וצעקו לי מהקהל מה אתה עושה כאן, תחזור לעיראק. אני לא מחכה שהם יגידו לי תודה שעברתי לעברית, והתרחקתי מהערבית והתקרבתי לעברית. אבל זה לא אומר שזה לא פוגע בי. אבל אני לא מחכה לתגובה אוהדת מהציבור הזה. אני מצפה מהציבור שאין לו דעות קדומות, שמוכן להבין את האחר גם אם יש לו התנגדות, רוצה להבין למה הוא ככה".

ואיפה יש ציבור כזה?

            "זה העניין. יש יחידים, אין ספק. הציבור הולך עם הדעה הכי מקובלת, במיוחד בפומבי, הוא לא רוצה להיות נבדל. הוא רוצה לחיות חיים קלים. ואני לא מוכן כדי להשיג יותר אהדה להחניף לאחר, ולנסות להיות דומה לאחר. הספרים לא נמכרים בכמויות גדולות, אבל אני נאמן לעצמי ואין לי יסורי מצפון. אני לא התקפתי אחרים, אבל מי שקורא בעיון רואה שהדרך שלי שונה משל סופרים אחרים. הדבר הקל ביותר זה להחניף לאחרים, ויש ואריאציות רבות של חנופה".

אתה כותב על "תפיסתם הסקטנטית, ולא אומר הגזענית, של חוקרים ומורים לספרות אשר נהגו ועדיין נוהגים להפריד אותי מכלל סופרים מהדור שלי, בני הארץ ויוצאי אירופה, ולמקם אותי בתוך סוגריים אתניים, כסופר מעדות המזרח" (113); כיצד אתה רואה את הדרך שמעצבי הקאנון של הספרות העברית החדשה, למשל פרופ' גרשון שקד, מיקמו אותך בתוך ההיסטוריה של הספרות בארץ?

            "הם מעמידים גבול, מחסום, הבדלה בין הציבור האשכנזי, ילידי הארץ והעולים מאירופה, שלא רואים בהם שונים, רואים בהם שייכים, לבין יוצאי המזרח, שמעבירים אותם למדור אחר. מבחינה פוליטית זאת גישה קולוניאליסטית ממדרגה ראשונה. הקולוניאליסטים היהודים שבאו לכאן ראו עצמם כאירופים שבונים את המולדת, ולמזרח אין קשר איתם, מבחינתם אנחנו בעימות עם המזרח. ואז כשבאים היהודים מהמזרח, צריך לחנך אותם, ולהביא אותם להבנת המאבק הציוני. הם יהיו חניכים, שונים, שצריך לפקח עליהם. לכן גרשון שקד הקדיש ל"סופרים מעדות המזרח" פרק נפרד.

            "יש הבדל ביחס לדור החדש של הסופרים, אבל יש כאן עניין של השקפה, ודרך מחשבה לגבי העתיד, וגם הדור הצעיר, שלך, ירצה או לא ירצה, הוא מזוהה עם ההבדלה שעושים, שהוא מארצות המזרח, ומספיק שעושים את זה כדי להעמיד את המחסום הקטן. לא עושים את זה לעולים מרומניה או משבדיה, למזרחים כן. לכן זה ממשיך להיות. אולי זה לא יהיה חד במשך השנים, אולי יקהה, אבל זה קיים, ואנשים מחשיבים את זה.

            "אני רואה גם בלי קשר לעניין העדות, דמות האדם, יש לו כל מיני שורשים, מהעבר, מבית-הספר, המשפחה, הזרם הפוליטי – יש לו מערכת שלמה. ואפשר לראות אותו כאדם, שאתה בודק אותו מכל המערכות כאיש עצמאי, או לראות אותו כחלק מקבוצה. כשמדברים על כותבים מעדות המזרח, הם מזוהים רק מתוך הקבוצה, ומתוך ההסבר שיש להם התמרמרות על האשכנזים. לעומת זאת ביחס לסופרים שגדלו בארץ, ביחס לסופרים אשכנזים, יאמרו שיש כאלה ויש כאלו. ותמיד יבחינו בין מזרחים ואשכנזים. אף פעם לא יעשו קבוצה של סופרים, נניח, שעלו לארץ בעשר השנים הראשונות למדינה. מיד יפרקו את הקבוצה, יבדילו בין יוצאי אירופה לבין יוצאי המזרח. העניין הזה ממשיך להיות גורם בהתייחסות לסופר ולדמות. ושקד ההירארכי היה הכי גרוע בכך".

            שמעון בלס ניהל עם פרופ' גרשון שקד פולמוס נרחב בעיתונות בראשית שנות ה-90 בנושא זה. שקד, במסגרת פרוייקט ההיסטוריה של הספרות העברית שלו, "הסיפורת העברית 1880–1980", הגדיר את בלס, וסופרים מזרחים נוספים, ככותבי "ריאליזם-חברתי-עדתי", אשר מוחים כנגד השפלתם החברתית בישראל, ומבקשים להתנקם באשכנזים על-ידי ברית עם הפלסטינים. כך צמצם שקד, בהגדרותיו הצרות, את עולמו הספרותי של בלס, שאותו העביר דרך פריזמה צרה ביותר, והשליך אותו אל מה שנתפס בעיניו כשולי הספרות העברית החדשה. דומה שניסיון זה לדחוק את בלס נבע הן מן הקושי להגדיר אותו, בשל ריבוי הזהויות שהוא מייצג, והן בשל תחושת האיום שחש המבקר מול עיסוקו של בלס בזהות היהודית-ערבית והמזרחית; זאת ועוד, שקד, כרוב מבקרי הספרות העברית המרכזיים בדורות האחרונים, חש זר וחסר כלים מחקריים להתמודד עם עולם התרבות הערבית בספריו של בלס, ולא יכול היה לבחון אותו על-פי העולם הספרותי שמתוכו צמח ושממנו הושפע.

            בעשור האחרון תוקן במידת מה מקומו של בלס במחקר האקדמי, בספרו של פרופ' חנן חבר, "הסיפור והלאום", בספרו של ראובן שניר "ערביות, יהדות, ציונות", ובעבודתו המחקרית של יובל עברי. אבל במובן מסויים, באופן פרדוקסלי, חלק מההחזרה של בלס היא דרך הקטגוריה של "ספרות מזרחית", כלומר ההכנסה שלו למשבצת אחת עם סופרים אחרים רק על סמך מוצא, אותה קטגוריזציה שעשה שקד ושבלס התקומם מולה. בלס, בשיחה בינינו, מסביר לי כי הוא מבין שהמוטיבאציה של בני דורי לבחון אותו תחת כותרת זאת שונה מהמוטיבאציה של שקד ודורו, ואומר כי הוא יכול לראות את האפשרויות המעצימות של בחינה זאת, ואת הראייה של קטגוריות אלו כמרחיבות ולא מצמצמות דווקא. אבל הבנה זאת אינה מבטלת את הצורך בחשבון נפש של בני-דורנו, והצורך להשתמש בקטגוריות אלו מתוך מודעות למשמעותן, אצלנו, אצל הסופר ואצל אחרים. במובנים רבים אנחנו מחזירים את בלס שוב ושוב אל בגדאד (וכך נהגתי אני בראיון זה), ומקסימום לשכונת התקווה, אל המפלגה הקומוניסטית, אל הערבית, כשהוא גם אחד הסופרים שהיטיבו לתאר גם את תל-אביב של שדרות רוטשילד (אזור מגוריו כיום), כאשר הוא אחד מטובי הסופרים בארץ שכתבו את פריז בעברית, כאשר הוא סופר ויוצר חשוב בעברית. וזאת כמובן כיוון שאנחנו זקוקים לו במקום הערבי-יהודי, הוא מייצג בעינינו איזה קצה, שאפשר להכיר אותו, להתנסח מולו, גם לשאוף אליו. אבל בלס מעולם, וגם לא עכשיו, לא וויתר ולא הדחיק את כל המורכבות שלו עצמו, על עולמותיה המגוונים.

            גילה, אשתו של בלס, וחוקרת אמנות, מזכירה בשלב זה של השיחה כי למשל באנתולוגיה שהוציאו לפני זמן מה, של סופרים תל-אביביים שכתבו על העיר, לא פנו אליו כלל, למרות שהרבה מספריו מתרחשים בעיר. ובלס הוסיף: "כשכותבים על מלחמת 67 בספרות העברית, לא מזכירים בכלל את הרומן שלי "התבהרות", שמתחיל ביום הראשון של המלחמה. וזה לא בכוונה, אבל זה לא בא להם לראש, כי הם קוראים הכל רק דרך החותמת המזרחית, דור אחרי דור".

ג. "זה עניין של גיל"

"מי שנעקר… ולא יכול עוד לשוב אליה… מעלה… תמונות מנבכי הזכרון, מנותקות זו מזו, והוא מנסה להפיח בהן חיים ולחיות בתוכן. כזאת היא בגדאד גם בעיני, עולם שאליו אני שב רק בכוח הדמיון בסיפורים שכתבתי משך שנים" (140)

"לא נותרה בידי ולו פיסת נייר אחת מאותם ימים כדי להיעזר בה בכתיבת זכרונות אלו. שרפתי לפני ההגירה את כל ניירותי ואת מחברות היומנים שהקפדתי לכתוב בהן מדי יום ביומו" (23)

האם לדעתך מדינת ישראל עם השנים מתמזרחת או מתמערבת? ומה צפוי לה בעתיד, המתמזרחות או התמערבות?

            "הזיקה למערב מאוד חזקה, כי ישראל חלק מהמערב מבחינת פוליטיקה ושייכות. אבל הכל תלוי במצב הקיים בינינו לעולם הערבי. אם העולם הערבי יפתח לפנינו ואנחנו לפניו, ישראל תהיה מזרחית עם האופי שלה, כמו שארצות ערביות שונות זו מזו, ולבנון שונה מאוד ממצרים, ובין עיראק למרוקו יש הבדלים. אני מניח, ואומנם לא נראה זאת בחיים שלי, שישראל תמשיך להתקיים ותגיע לשלום, והיא תהיה חלק מהעולם הזה, עם הזהות שלה, אבל לא כנטע זר. ישראל צריכה גם לשמור על זהותה השונה, אבל היא חלק, עם מיוחדות מסויימת.

            "הדבר הגדול שאנחנו יכולים לקוות לו זה שישראל תתפוס את מקומה המקובל על כל הסביבה כחלק מהמזרח התיכון, עם האופי והייחוד שלה, עם ההישגים והכשלים, אבל כחלק, ויהיה לה גם תפקיד די רציני, למרות שמבחינת גודלה היא קטנה, ובעלת שפה אחרת, אבל היא תוכל לתפוס מקום מאוד מרכזי. אבל כל הצרה שכל מה שקורה בימים האלו מראה את ההפך. יש עכבות יותר ויותר מהשילוב. הדבר המדאיג זו המדיניות הישראלית ולאן זה מוביל. זה דבר חמור ביותר, ואני חושב שזה מעסיק את כולנו".

ומה יהיה התפקיד בתוך תהליך ההשתלבות הזאת שאתה מתאר, של המזרחים, מול הציפייה של אחת הדמויות ברומן הראשון שלך, "המעברה", שהיהודים-הערבים יהיו גשר לשלום בין היהודים והערבים?

            "המזרחים בישראל יכולים למלא תפקיד חשוב כמתווכים בין מזרח למערב. הצרה היא שאותם מזרחים בעלי זהות ערבית הולכים ונעלמים, ויש דור שני ושלישי, שאומנם ספגו ערכים, אבל הם חלק מהמציאות הישראלית. אומנם גם עם חלוף הזמן יהיה משהו, צורת החיים, האוכל, המחשבה, ואם מטפחים את זה במידה מסויימת, אם קצת מהדור שלך ילמד ערבית, ימלא את זה, זה התקווה, להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון".

זכורות האמירות המפורסמות של בן גוריון, כגון "אסור שיהודים יהיו ערבים", ומה שכתב בפקודות יום לצבא, שיש לחנך את היהודים הבאים מארצות האיסלאם ללכת לשירותים ולא לאנוס נשים; מתי לדעתך הגזענות היתה בוטה יותר בארץ, בשנות החמישים או היום?

            "אני חושב שהיתה כאן יותר גזענות, בתקופה הקודמת יותר, בשנות החמישים. כיום חלק מיהודי המזרח משולבים, ומשולבים גם בגזענות כלפי המזרחי הערבי. אבל הגזענות הזאת הולכת ומתחזקת בצבא. תראה מה עושים לערבים בשטחים, הבנייה בהתנחלויות, המלחמה הזו בעזה שהרסו והרגו בצורה כזו פראית. וזה הולך ומתמשך. וכבר אין הבדל בין יהודים מזרחים ולא מזרחים ביחס לערבים, לפלסטינים, החיילים שהורגים והורסים ומשתוללים הם משני הצדדים, מזרחים ולא מזרחים".

היית מגדיר את סיפורם של יהודי עיראק בארץ כסיפור הצלחה?

            "קשה לדבר על סיפור הצלחה. כי הדברים לא יציבים. בסך הכל השתלבו יפה על פי רוב, הן בתחום הפוליטי, הן בתחום האינטלקטואלי, הכלכלי, השתלבו יותר טוב מעליות אחרות. יש הרבה יהודים עיראקים שעלו לישראל ועזבו והפכו למליונרים באירופה ובאמריקה. היו סיפורי הצלחה. הם במסחר, באוניברסיטה".

ואיך היית מגדיר את סיפורם של יהודי עיראק בחצי הראשון של המאה העשרים, לפני המעבר לארץ?

            "אם מדובר על יהודים בלי קשר לציונות, יהודי עיראק מסוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף שנות השלושים היו סיפור הצלחה, היו במסחר, בעיתונות, בספרות, במוזיקה היתה סלימה מוראד. הם היו הצלחה אין שום ספק, וכך גם יהודי מצרים".

מלבד בגדאד, תל-אביב ופריז תופסות מקום מרכזי בכתיבתך. איך אתה מרגיש לגביהן?

            "אני אוהב את תל-אביב. נקשרתי אליה. התנועה הממושכת שבה. היא עיר, עיר חיה, תוססת. אין תחליף לבגדאד בתל-אביב ובפריז, אבל לכל אחת יש לה המקום שלה. בפריז אני אוהב את העיר ואני זר, למרות שאני מדבר צרפתית, זו עיר שיש בה הכל, שאתה מתאהב בה, אבל אתה שונה ממנה. תל-אביב אני מרגיש עצמי בתוך. זה לא בגדאד, אבל היא הסביבה שלי, למרות שרוב התל-אביבים אני לא סובל, מבחינה פוליטית, למרות שהיא פתוחה".

ולמה החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה?

            "זה עניין של גיל. תמיד חשבתי לכתוב זיכרונות, ותמיד כתבתי יומן, ויש לי בארון את היומנים והשתמשתי בהם לכתיבה, מלבד היומנים שהשארתי בבגדאד".

ושאלה אחרונה: מה כותבים אחרי ספר זיכרונות?

            "לא יודע. יש לי משהו לכתוב אבל הולך קשה מאוד. אני מקווה שאתגבר. זה בינתיים שום דבר, אני מרגיש מין ריקנות כזאת. אפשר גם לנוח. לא מוכרחים כל הזמן לכתוב. אפשר לקרוא".

שמעון בלס, בגוף ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, סדרת הכבשה השחורה, 2009, 76 ש"ח.

הראיון פורסם במקור, בגרסא מקוצרת, במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ובבלוג של אלמוג בהר.

לביקורת על "בגוף ראשון"

לראיון עם ששון סומך

לביקורת על הכרך השני בזיכרונותיו של ששון סומך, "ימים הזויים"