عودة الروح: روحٌ جديدة 2011 | רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011 | Young Mizrahi Israelis’ open letter to Arab peers |

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/3/3a/Mantes_carpet_Louvre_OA6610_detail1.jpg

רוח ג'דידה / רוח חדשה 2011 – מכתב בנות ובני יוצאי ארצות ערב והאיסלאם בישראל לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה המכתב 2011 | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 30 תגובות

להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים

להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים

היוזמה ״מזרחית משותפת״ מתייחסת בבירור להיררכיית הדיכוי בישראל, ונמנעת מרומנטיקה בנוגע לעבר ולעתיד המשותף של מזרחים ופלסטינים. בכך היא יוצרת אמירה חדשה על הרגע הנוכחי. מבט מהעולם דובר הערבית
עוד בנושא

  • נהמת הלב המזרחית של ״תור הזהב״ אינה פתרון פוליטי


  • למה הקמנו את ״מזרחית משותפת״, למה דווקא עכשיו

בשיר "להיות ערבי", השיר העברי הראשון שהוציא הזמר הפלסטיני ג'ואן ספדי בקיץ האחרון, רואים מזרחי מזוקן שמשתייך כביכול לארגון "להב״ה" הקיצוני, חובש כיפה ועונד תליון של מגן דוד, מתכונן לתקוף את הפלסטיני שיושב בתורו ברכב, מוקף בבחורות ובעשן נרגילה, ושר: "הומופובים מושבעים, הכי הומואים בפנים. ערבופובים מזרחים, הם בעצמם ערבים. שפשוט מפחדים ומעדיפים להישאר בארון. כי הם יודעים, הם הכי טוב יודעים, שלהיות ערבי זה לא כזה שגעון. קשה להיות ערבי, קשה להיות תשאל אותי".

היהודי הקיצוני, יחד עם חבריו המצוידים באלות, מגיעים לחוף הים באותו זמן עם הפלסטיני, שממשיך לשיר: "קשה להיות ערבי, כמה אפשר להיות שחור תחת שלטון של עשירים לבנים, במדינה של גזענים". השניים, הפלסטיני והיהודי המזרחי הקיצוני, מתעמתים. הפלסטיני פונה ליהודי תוך כדי שהוא מסתכל לעיניו ישירות: "תקשיב לי גבר, אתה צריך לדעת, מאיפה באת ולאן באת, ומה תמצא כאן. אתה מסתובב ברחובות וקורא מוות לערבים כשאתה יודע שזה שטויות, אתה ערבי גבר, אתה ערבי יותר ממני".

השניים מתחילים לרקוד יחד, והאלות שהיו אמורות לשמש לתקיפה הופכות לחלק מהריקוד, כאשר בצד עוברים אשכנזים אירופיים, כאלה שעושים ספורט ושומרים על אורח חיים בריא, מסתכלים באדישות על השניים המתקוטטים-רוקדים, מטלטלים את ראשם בתמיהה, וממשיכים הלאה בריצה שלהם. אז ספדי סוגר את השיר שלו כשהוא פונה ליהודי המזרחי בעברית: "היי, ערבי ייבוא, תשמע מערבי מקומי, אותך גררו כדי לשבת במקומי. קשה להיות ערבי, קשה להיות תשאל אותי, כמה אפשר להיות שחור תחת שלטון של עשירים לבנים על אדמת פלסטין".

המילה האחרונה ספציפית – פלסטין – היא שמביאה את הריקוד המשותף לפלסטיני ולמזרחי לכדי סיום. האווירה מתחשמלת פתאום והיהודי נראה מעוצבן, בעוד שהפלסטיני מרים את היד, כאילו מנסה להתנצל.

* * *

בימים האחרונים יצאה לאור יוזמת "מזרחית משותפת" שהוקמה בידי אינטלקטואלים ואמנים יהודים מזרחים בישראל, ששורשיהם במזרח התיכון ולרוב במדינות ערב. אלה מקוטלגים בדרך כלל כנחותים יותר מהאשכנזים, שלהם שורשים אירופיים. היוזמה ביטאה את עצמה בקול קורא שהופנה לכל המדוכאים בתוך ישראל או בידי ישראל, בחיפוש אחר מסגרת מכילה למאבקים שהקבוצות המדוכאות מנהלות כיום.

היוזמים נפגשו בכנסת עם חלק מחברי הכנסת הערבים מטעם "הרשימה המשותפת" בהנהגת איימן עודה. ייתכן וזהו מהלך תקדימי בשאיפה שלו לאחד מאבקים שהתנהלו עד כה במישורים שונים ואף מתנגשים. בהקשר זה, נאמר בקול קורא:

״כולנו נאבקות ונאבקים זה שנים ארוכות לשינוי החברה הישראלית ואין לנו בהכרח בית מפלגתי מובהק. פעמים רבות היה עלינו לבחור בין הצבעה למפלגות המתיימרות להחזיק באידאולוגיה שמאלית ללא שותפות פלסטינית-יהודית משמעותית, ללא ייצוג מזרחי וללא עיסוק במאבק המזרחי, לבין הצבעה מזרחית שמשמעותה הסתפקות בייצוג סימבולי ותמיכה בדיכוי הפלסטינים. ברירה זו הובילה אותנו פעמים רבות להצבעה סולידרית למפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו במאבק המזרחי. אנו מזהים הזדמנות היסטורית בהקמת הרשימה המשותפת לכינון שותפות שאיננה ברירת מחדל אלא בחירה משמעותית שניתן לצקת אליה תכנים חדשים״.

* * *

כתבתי פעם:

"היהדות והאסלאם נראים כמו שני אנשים שמגיעים מאותו כפר, מדברים את אותה שפה, מחזיקים באותם אמונות, ויש להם הרבה הרבה מכרים משותפים: כשהשניים מוצאים את עצמם בגלות, כל אחד מהם מתחיל לבחון את השני, ולמדוד את ההצלחה שלו ביחס לאחר. כך מתחילה לצמוח ביניהם תחרות גדולה ומרירות שחורה דווקא משום השורשים המשותפים שלהם. המרירות הזו לא היתה צומחת, נגיד, בין מצרי ויפני, אלא רק בין שניים שמגיעים מאותה עירה, מדברים באותו מבטא ויש להם את אותו סבא".

הסלנג המצרי מספק לנו פיתרון לשוני לקשר האהבה-שנאה המורכב הזה. המצרים אומרים: "פלוני התרכז עם פלוני", קרי שם לב לפרטי הפרטים מתוך תחרותיות או קנאה. להבדיל מ"התרכז ב" שכולל רק את העצמי ביחס לנושא, בביטוי "התרכז עם" יש את האלמנט שמכליל את הצד השני, אלמנט שרק השפה הערבית במבטא המצרי מספקת לנו – ה"עם", הקנאה, העניין והתחרותיות.

הקול קורא של "מזרחית משותפת" מראה בבירור את היררכיית הדיכוי בישראל: הפלסטיני מדוכא בידי כולם, אחריו היהודים המזרחים שמדוכאים בידי היהודים האשכנזים, לצד קבוצות אחרות מדוכאות כמו האתיופים והרוסים, הנשים והילדים. הקריאה אינה רומנטית. היא לא משלה אותנו לחשוב שכולם טובים ומיודדים אלא מדגישה שהיהודים המזרחים היו שותפים בדיכוי הפלסטינים ומראה לנו כיצד המנגנון הציוני מסית את כולם נגד כולם והופך את הקורבנות לאויבים של הקורבנות

בשנים האחרונות התחלתי לחשוב שזה לא תקף רק ליהדות ולאסלאם אלא גם לערבים וליהודים המזרחים. כבר כמה שנים לפני המהפכה החלה לצמוח בקרב האליטה במצרים התעניינות אינטנסיבית בנושא היהודים המצרים. מגמה זו באה לידי ביטוי בתרגום ספרים דוגמת "הגלות של היהודים המצרים" של גוויל בנין, "ההיסטוריה של יהודי הנילוס" של ג'ק חסון, "הגבר עם חליפת השארקסקין הלבנה" (Sharkskin) של לוסית לניאדו; ברומנים שונים שיצאו לאור ושהציגו את היהודי באור חיובי; ובעלייה של הקולנוע על הגל דרך שני הסרטים "סלטה בלדי" (סלט הבית) של נאדיה כאמל ו"על יהודי מצרים" של אמיר רמסיס. ההתעניינות חצתה את האליטה והגיעה לסלון של אנשים אחרי ההקרנה של סדרת "שכונת היהודים" על מסכי הטלוויזיה בחודש רמדאן האחרון.

אבל ההתרכזות הזו "עם" היהודים, בהיבטה החיובי, נותרה לרוב בגבולות התרבותי, הגעגועים להיסטוריה המגוונת שמצרים הכירה בשנות השלושים והארבעים, ומלבד הסרט של נאדיה כאמל שפונה ליהודים המצרים שחיים בישראל כיום, נעדרה כל התייחסות להווה בעבודות הללו, שלא לדבר על העתיד.

* * *

"להתרכז עם" זה ההיפך מהאדישות שבה מסתכלים האשכנזים בקליפ של ספדי על הפלסטיני והיהודי המזרחי הרוקדים-מתקוטטים יחד. כמו כן, זה שונה מ"להסתכל בעיניים": להתרכז עם האחר ולשים לב לדקויות זה משהו שקורה בסוד בדרך כלל, בלי דיבור שהאחד מפנה לשני, בלי להסתכל על האחר בגובה העיניים. במקביל, מה שספדי עשה בשיר שלו ומה שיוזמת ה"מזרחית משותפת" עושה בקריאה שלה לאוכלוסיות המדוכאות בישראל זה לפנות בדברים לצד השני, בכדי להעביר אמירה חדשה על הרגע הנוכחי.

הקול קורא של "מזרחית משותפת", הכתוב בלשון הדוברים בחלקים ובלשון הדוברות בחלקים אחרים, הינו בעל חשיבות מכמה סיבות. ראשית, הוא מראה בבירור את היררכיית הדיכוי בישראל: הפלסטיני בעל האדמה מדוכא בידי כולם, אחריו יש את היהודים המזרחים שמדוכאים בידי היהודים האשכנזים, לצד קבוצות אחרות שגם הן מדוכאות כמו האתיופים והרוסים, וכמובן, הנשים והילדים. הקריאה אינה רומנטית גם. היא לא משלה אותנו לחשוב שכולם טובים ומיודדים אלא מדגישה שהיהודים המזרחים היו, הרבה פעמים, שותפים בדיכוי הפלסטינים, ומראה לנו כיצד המנגנון הציוני מסית את כולם נגד כולם והופך את הקורבנות לאויבים של הקורבנות.

ובדומה לרגע שבו מוציא הפלסטיני את המילה "פלסטין" מפיו, הקריאה אינה ריקה מרגעים מחושמלים ומתוחים שאומרים את מה שלא נאמר בדרך כלל. הקריאה מדגישה בפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, את השכנוע של המנסחים והחתומים שאין פיתרון לעוולות הציונות בלי שיבת הפליטים הפלסטינים:

"אנו מודעים לעובדה כי במהלך 68 השנים האחרונות, למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי שולב בפרויקט הציוני והפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בו. על כן אין אנו יכולות לעמוד היום מול אחיותינו ואחינו הפלסטינים ולטעון ׳ידנו לא הייתה במעל׳. אנו מכירות בכך שתיקון עוולות אלה קשור לזכות השיבה של הפליטות והפליטים בנות ובני העם הפלסטיני והכרה באחריות הישראלית לגירוש הפליטים, וזאת מבלי לייצר עקורים חדשים, בהתאם לתפיסה לפיה אין לתקן עוול בעוול נוסף״.

נערים יהודים בבית כנסת באלכסנדריה
מקבלת נערים יהודים בבית כנסת באלכסנדריה

* * *

להסתכל בעיניים, בשונה מ"להתרכז עם", דורש כוח מסוים. בדרך כלל אחרי ההסתכלות בעיניים באה הסתכלות עצמית. במקביל להכרזה על יוזמת ה"מזרחית משותפת", כתב המשורר ממוצא עיראקי מתי שמואולוף, אחד החתומים על הקול קורא, פוסט בו הוא עונה על הטענה הציונית שמקבילה את הפליטים הפלסטינים ליהודים הערבים שגורשו ממדינות ערב, וגורסת כי הרכוש שהיהודים הערבים עזבו מאחוריהם במצרים, עיראק ותימן משתווה לערך הרכוש שהפלסטינים עזבו מאחוריהם. ״זה מול זה!״, אומר הנרטיב הציוני הרשמי אבל שמואלוף עונה על כך ב-22 נקודות חזקות במיוחד, ביניהן:

" מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות".

"אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי".

"יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני".

"היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות".

"בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי".

* * *

אל לו, לאקט ההידברות, לעבור דרך הממשלות, פשוט מאוד כי השיקולים של הממשלות אינם הוגנים. אין שוויון בין הפלסטינים וממשלות ישראל, לפחות כל עוד זו יכולה לרמוס ולגרש עשרות אלפים מהם כשהיא רוצה, כפי שעשתה בעבר הלכה למעשה. אין מה שימנע מן היחידים להידבר, והדבר נכון כפליים בצל מהפכת התקשורת והביטחון העצמי ששתלה אצל הפרט היחיד, זה שאין לו נשק מלבד הידע ברשתות החברתיות

אל לו, לאקט ההידברות הזה, לעבור דרך הממשלות, פשוט מאוד כי השיקולים של הממשלות אינם הוגנים. אין שוויון בין הפלסטינים וממשלות ישראל, לדוגמא, לפחות כל עוד זו יכולה לרמוס ולגרש עשרות אלפים מהם כשהיא רוצה, כפי שעשתה בעבר הלכה למעשה. אין מה שימנע מן היחידים להידבר, והדבר נכון כפליים בצל מהפכת התקשורת והביטחון העצמי ששתלה אצל הפרט היחיד, זה שאין לו נשק מלבד הידע שהוא משיג ברשתות החברתיות. אין זה מקרי שאמצעי התקשורת הרשמיים בישראל לא התייחסו ליוזמה, שהתפרסמה רק בבלוגים, אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק פרטיים. זו אחת ההבטחות של האינטרנט לעולם המודרני. הזכות הזו של הפרט לדבר עם פרטים אחרים מתנגשת עם הרצון של מנגנוני הביטחון הערבים להשיג מונופול על הידע בעברית, וכן עם הרצון של מנגנוני הביטחון הישראלים להשיג מונופול על הידע בערבית.

המשורר והסופר אלמוג בהר, יהודי עיראקי ואחד החתומים על הקול הקורא, עונה על דבריו של שמואולוף. בהר לא מבקש מהיהודים לוותר על הרכוש שעזבו בעולם הערבי, אבל הוא גם אינו בטוח ביכולתה של מדינת ישראל לממש את הצדק:

"על הטענות שלנו כנגד המדינות הערביות שעזבנו להתבסס על התפקיד שהיה לנו בהיסטוריה, בתרבות ובזיכרון של אותן מדינות: באלה יש חלקים יהודים שראוי להכיר בהם. כמו כן, הטענות שלנו ביחס לרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או עדתיות ולא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון פיצוי שפועל נגד הפלסטינים. העוולות שבוצעו נגדנו לא מצדיקים את העוולות שבוצעו בפלסטינים, והגניבה מאיתנו אינה מצדיקה את הגניבה מהפלסטינים".

* * *

ביום האדמה שחל היום (המאמר פורסם במקור ב-30 במרץ, יום האדמה – העורכות), בצל הזיכרון של התקוממות הפלסטינים בשטחי 48׳ בשנת 1976 כנגד הפקעת אלפי דונמים בידי ממשלת רבין, עולה השאלה סביב האפשרות לאחד מאבקים שונים, שלכל אחד מהם יש את האג'נדה ואת הטענות שלו כנגד המדינה הציונית, ושנמצאים לפעמים בסתירה אחד עם השני. עולה גם שאלת הסיכוי שזה יקרה בצורה שכל צד יאמר את דבריו בביטחון ומתוך שכנוע פנימי בלבד, הרחק מהמדינה ומהנטיה האינסטינקטיבית שלה לשלוט על צדדי המשחק ולהשליט את הנרטיב שלה בלבד. אלה הן שתי השאלות בנוגע להתקרבות הנוכחית בין אינדיבידואלים מקרב היהודים המזרחים ואינדיבידואלים מקרב הפלסטינים.

ימים יגידו. עד אז מקרים של אלפי ערבים ויהודים מעידים על הרצון שלהם, שנובע לעתים משכנוע ולעתים מסקרנות, להסתכל אחד לשני בעיניים הרחק מהשליטה של המנגנונים הביטחוניים או תוך כדי התחמקות מהם.

פורסם במקור בערבית באתר "מדא מצר" ב-30.03. תורגם לעברית על ידי כפאח עבד אלחלים

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership – הקול הקורא בעברית

מול מציאות של פחד, אפליה, הפרדה והסתה התחברנו על מנת לכרות בריתות, ליצור שותפויות, לחצות גבולות קבוצתיים, אתניים, מגדריים ותודעתיים ולהעיר את התקווה. השותפות שאנו מחפשים איננה פתרון פשוט וקל לתחלואי העת הזו. היא דורשת מחויבות ונשיאה ארוכה במשא שהמפגש מחייב. אנו מציעות ומציעים הליכה משותפת לכל הקבוצות המדוכאות בחברה הישראלית: פלסטינים, מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, בני ובנות העשירונים התחתונים, כל מי שנדחקו לפריפריה ולשוליים החברתיים וכל מי ששואף לשנות מעיקרו את המצב הקיים ולהיאבק בדיכוי. קבוצות אלו אשר עסוקות פעמים רבות בסוגיות דומות אם כי לא תמיד באותם אופנים, ואנו מאמינות כי בכוחה של שותפות מכבדת ומתמשכת לגבור על המבקשים לפצל ולהסית.

"מזרחיות זו לא עדה, זו תודעה״ אמר אלי חמו ז"ל, פעיל חברתי וממקימי "תנועת האוהלים". מדבריו משתמע כי זהו עניין של בחירה, ואנחנו מניחים בחירה זו כתשתית לברית שאליה אנחנו חותרים. שלוש הדתות המונותיאיסטיות התהוו על חופי הים התיכון, העברית נולדה במרחבי קדם ולמרות הניסיון להשכיח זאת מהציבור, מדינת ישראל ממוקמת במזרח-התיכון. לפיכך, אנו רואות במזרחיות פתח של תקווה לאזרוחה של החברה הישראלית. אנו מאמינים כי זהות מזרחית פלורליסטית, אחריות משותפת ושותפות במאבק לסיום העוולות והדיכוי יכולות להיות משימת חיים קולקטיבית ומקור השראה ותיקון לכל יושבות ויושבי הארץ הזאת. על בסיס האמונה הזו  אנו מצהירות על עצמנו כמזרחיות וכמזרחים: בין אם נולדנו למשפחות שמוצאן במזרח התיכון וצפון אפריקה ובין אם לא; בין אם נצרבנו בכור ההיתוך הישראלי ובין אם בחרנו להיאבק בדיכוי.

פגישת-הפעילים-המזרחים-תומכי-הרשימה-המשותפת-עם-חברי-הכנסת-של-הרשימה.-צילום-באדיבות-הרשימה-המשותפת

כולנו נאבקות ונאבקים זה שנים ארוכות לשינוי החברה הישראלית ואין לנו בהכרח בית מפלגתי מובהק. פעמים רבות היה עלינו לבחור בין הצבעה למפלגות המתיימרות להחזיק באידאולוגיה שמאלית ללא שותפות פלסטינית-יהודית משמעותית, ללא ייצוג מזרחי וללא עיסוק במאבק המזרחי, לבין הצבעה מזרחית שמשמעותה הסתפקות בייצוג סימבולי ותמיכה בדיכוי הפלסטינים. ברירה זו הובילה אותנו פעמים רבות להצבעה סולידרית למפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו במאבק המזרחי. אנו מזהים הזדמנות היסטורית בהקמת הרשימה המשותפת לכינון שותפות שאיננה ברירת מחדל אלא בחירה משמעותית שניתן לצקת אליה תכנים חדשים.

 

הקמת הרשימה המשותפת מהווה הזמנה פתוחה לדמיין יחד את חזון הבית המזרח-תיכוני הפתוח והמכליל המבוסס על שאיפה לצדק. מלב המציאות המייאשת, בתוך מצב המצור, המלחמה, הגזענות והדיכוי, אנו קוראים ליצירתה של ברית בין כל המבקשות להיאבק בסדר החברתי הניאו-ליברלי ובכוחות האנטי-דמוקרטיים הקמים עלינו לכלותינו.

ברית זו נשענת על ההנחה כי חוויות הדיכוי ותוצאותיו אינן נחוות או מותירות חותם באופן זהה על בני כל הקבוצות, אך בד בבד כל דירוג ערכי של אי שוויון, סבל ועוולות מייצר סבל ועוול נוסף. יצירת היררכיה של דיכויים משרתת את הנדסת המרחב בכוח הזרוע ואת המיליטנטיות של כל ממשלות ישראל. כילידי המרחב אנו דוחים את רעיון ההסתגרות הקולוניאליסטית בתוך אותה וילה מדומיינת בג'ונגל. עלינו לאזור יחד את האומץ לפעול לפירוק מן היסוד של שרשרת המזון האנושית שהתבססה כאן מ-48', שמדרגת בהירארכיה איומה את בנות ובני הארץ הזאת כעליונים וכתחתונים, ומשסה אותם אלה באלה. התנגדות לכך היא הצו המוסרי והמחויבות הפוליטית שלנו כמזרחים/ות, כיהודים/ות, וכבנות וכבני המרחב.

אבל מעבר לכך, זהו גם האינטרס שלנו, ושל כל קבוצה, כי המאבק נגד אי-השוויון והעוולות שחוות קבוצות בישראל על בסיס מגדרי, לאומי ואתני אמנם ידרוש מחלקנו לוותר על פריבילגיות, אך גם בה בעת יתרום ליצירת חיים בטוחים ועשירים שאינם רוויים במחסומים המסכנים כל אחת ואחד מאיתנו. הפשיזם מחלחל אל היחסים במרחב המשותף, העירוני, הפריפריאלי, השכונתי והאינטימי, ופעמים רבות אל תוך היחסים המשפחתיים ונפגעיו העיקריים הם קודם כל נשים וילדים.

משותפת

לאורך שנות עיצובה של מדינת הלאום היהודית גיבשה הציונות מבנה היררכי חברתי המבוסס על נישול וגירוש, מחיקת זכויות והענקת פריבילגיות. לצד הדיכוי הפוליטי, התרבותי והכלכלי של המזרחים על-ידי ההגמוניה האשכנזית, היא גם העניקה לנו זכויות יתר כחלק מהקולקטיב היהודי, על חשבון תושבות הארץ הפלסטיניות. אנו מודעים לעובדה כי במהלך 68 השנים האחרונות, למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי שולב בפרויקט הציוני והפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בו. על כן אין אנו יכולות לעמוד היום מול אחיותינו ואחינו הפלסטינים ולטעון "ידנו לא הייתה במעל". אנו מכירות בכך שתיקון עוולות אלה קשור לזכות השיבה של הפליטות והפליטים בנות ובני העם הפלסטיני והכרה באחריות הישראלית לגירוש הפליטים, וזאת מבלי לייצר עקורים חדשים, בהתאם לתפיסה לפיה אין לתקן עוול בעוול נוסף.

סימון ביטון, במאית קולנוע דוקומנטרי, טענה בשנת 1996 בעקבות הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון: ״אנחנו מכירות את הדיכוי מכל הכיוונים, על כל גווניו… לכן, ביום שנתחיל באמת להילחם בדיכוי, גם בזה שאנחנו קרבנותיו וגם בזה שאנו נהנות ממנו לא תהיה במה מתקדמת ומהפכנית יותר בארץ הזאת״. אין אנו יכולים להציל ילדים מהסללה רק כדי להבטיח להם עתיד של כובשים מצטיינים, אין אנו יכולים להצהיר שאותנו יותר לא ידכאו, עד שנבטיח בעצמנו שאנחנו לא נדכא אחרים. ברור לנו יותר מתמיד כי אף חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן על בסיס של דיכוי, שלילת זכויות, ניצול ואפליה.

מזרחית משותפת מפגש כנסת

ההצעות לשותפות מזרחית-פלסטינית נדחו פעמים רבות על ידי גורמים רבים משני צדדיה והוגדרו כלא-ריאליות או כבלתי אותנטיות. חיי השכנות של יהודים ומוסלמים במזרח התיכון ומחוצה לו ידעו רגעים קשים של הפרדה והשפלה הדדיים, אך גם הולידו מסורת עמוקה ורחבה של שותפות ודיאלוג שנשענה על הקריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם המצויה בכל ספרי הקודש. איננו עיוורים לעובדה שבשעה זו תורה כבר נעשתה פלסתר והשפה הדתית הפכה לגורם הנדמה דווקא כמכשול בפני יצירתו של חיבור מזרחי-פלסטיני, ועם זאת אין אנו מבקשים לבנות שותפות זו על שלילת העולם הדתי, העומד בתשתיתן של החברות השונות של אזורנו. בכוחם של המכירים בזיקה הדתית המסורתית ההדוקה בין יהדות ואסלאם, להעניק בסיס נוסף לדרך המשותפת ולסייע בגיבוש עמדה ביקורתית כלפי המצב הקיים. איננו מתנערים מן הזיקה היהודית לאדמה הזו ומן העובדה כי "אהבת ציון" הייתה תמיד חלק מהותי מן הזהות היהודית. אולם אנו מסרבים לעגן את זיקתנו לארץ במשטר המבוסס בהגדרה על מערכת פריבילגיות הניתנות לקבוצה אתנית-לאומית-דתית אחת על חשבון תושביה הילידים של הארץ.

אנו מבקשות לפיכך להתיר מעל השפה הדתית את המטענים שהעמיסה עליה המחשבה הציונית ולהדגיש את חתירתה תחת תפיסת הריבונות הלאומית הבלעדית על האדמה. מתוך מסורת זו אנו נקראים לחיות בארץ הזאת לא כבעלי הבית, אלא כבנות ובני הבית.

מזרחית משותפת מפגש כנסת2

המציאות הפוליטית והחברתית מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף. לדוגמה: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת היתר של מזרחים ופלסטינים, מאבק במערכת החינוך המסלילה והמפלה, מאבק במחיקת התרבות וההיסטוריה שלנו, מאבק באלימות המשטרה ובגזענות, השותפות בלשון הערבית ובתרבות הערבית, הרחבת האפשרויות לביטוי זהות, והתנגדות לדיכוי של אימהות חד הוריות ולאלימות יומיומית כלפי נשים בכלל ונשים מקבוצות מוחלשות בפרט, ומאבק בהיעדר המשאבים שמופנים למלחמה באלימות זו. מאבק משותף לנוכח מדיניות תכנון ניאו-ליברלית שמצד אחד מאפשרת לשמר ולקדם את תהליכי הדיכוי ועקירה של תושבים פלסטיניים בערים ומצד שני מתעלת את דחיקתם החוצה של התושבים המזרחים (כמו גם קבוצות אחרות) בשכונות המוחלשות תחת הכותרת של ״התחדשות עירונית״. מבלי לחצות את המחסומים בינינו לא נוכל להיאבק יחד על סדר היום המשותף. חציית מחסומים אין משמעה מחיקת הזהות ורבדיה ההיסטוריים של כל אחת מן הקבוצות, אלא רתימתם לחיים ופעולה משותפים המבטאים סולידריות אזרחית.

אנו רואים עצמנו ממשיכי דרכם של קבוצות ויחידים שבקשו ברגעים שונים ליצור ולמסד שותפות מזרחית-פלסטינית. שותפות ששורשיה עמוקים וניזונים מההיסטוריה הארוכה של מגעים ושאילה, העשרה ולמידה הדדית בין יהודים ומוסלמים ובין יהודים וערבים, כפי שכתב הפייטן יליד מרוקו ר׳ דוד בוזגלו בפיוטו "אתם יוצאי מערב" לכבוד המימונה: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה". אנו מאמינות ומאמינים כי השעה כשרה והרגע הזה נכון לחזור אלא המקום המשותף שבו "רוח כולם נכונה" עד לכינונה של שותפות שיהיה בכוחה לחבוש את פצעיהם המדממים של יושבי הארץ הזו.

 

אנו קוראות וקוראים ליצירת שותפות חברתית-אזרחית רחבה שתיאבק ביסודות האנטי-דמוקרטיים של המשטר והכלכלה הפוליטית בישראל. מחנה אזרחי זה יביא לחלוקה מחודשת של המשאבים אחרי עשרות שנים של נישול והתעשרות לצד סיום הדיכוי והכיבוש. רק כך יתאפשר שחרור התרבויות המזרחית והפלסטינית מתוך הגבולות הצרים והמגבילים המונעים מהם דיאלוג חופשי עם האזור. אנו מאמינים כי לקהילה המזרחית יש הפוטנציאל לקדם ברית יהודית-פלסטינית שאיננה נשענת על עמדת הקרבן אלא יונקת מכוחה האדיר של אחוות בנות ובני המקום, על בסיס של שוויון ושל צדק.

מול ממשלת נתניהו הרביעית, ממשלת התהום המדיני, הכלכלי, החברתי והאנושי נשאף להתחיל את תהליך האמת והפיוס בין הקולקטיבים הלאומיים וההטרוגניים, הפלסטיני והיהודי, במטרה לבנות כאן בית משותף. יחד נכיר בפצעים העמוקים של כל קרבנות שפיכות הדמים, האלימות הכלכלית והמגדרית. ברוח הקריאה של המשורר מחמוד דרוויש שכתב בפתח ספרו "מצב מצור" ("حالة حصار"): "نُرَبِّي الأملْ", ("נְגַדֵל את התקווה", תרגם: מוחמד חמזה ע'נאים), עלינו לגדל את התקווה כדי שנוכל להציע אותה לחברה כולה, לילדינו ולדורות הבאים.

 

על החתום:

יונית נעמן, אבי-רם צורף, רוויטל מדר, ראובן אברג'יל, חגית קיסר, הנרייט דהאן כלב, תום מהגר, שושנה גבאי, ורד מדר, יובל עברי, לילך בן דוד, רעי חגי, יהודה שנהב-שהרבני, מעין מדר, אנדרה לוי, חדוה אייל, אהרון שם-טוב, יורם בלומנקרנץ, אורלי נוי, נוית בראל, איריס חפץ, אמנון רז-קרקוצקין, לירון מור, סרחיו יאני, נעמה קלורמן-עראקי, גדי אלגזי, פנינה מוצפי-האלר, משה בהר, שרה אלימי, מתי שמואלוף, בני נוריאלי, טל עמית, אסנת טרבלסי, רן בכור, זהר אלמקייס, הלל כהן, הילה דיין, עמוס נוי, לין חלוזין-דברת, ערן חכים, יפעל ביסטרי, יונתן מזרחי, שרי אהרוני, מיכאל סולסברי-כורך, מעין גולדמן, אבי יהודאי, מאיר עמור, יעל ברדה, חן משגב, רונית חכם, גדעון סולימני, סמדר בן-נתן, רמי אדוט, רלה מזלי, צבי בן-דור, נטע עמר-שיף, ליאור קיי אבישי, יאלי השש, דבי פרבר, חיים יעקובי, נעמה גרשי, דויד מוצפי-האלר, מורן בנית, אלמוג בהר

 

התפרסם בהעוקץ

מוזמנים לאתר "מזרחית משותפת"

ולדף הפייסבוק של "מזרחית משותפת"

וכמובן – מוזמנים להצטרף

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

חמש שנים לרוח ג'דידה / אלמוג בהר // خمس سنوات على "روح جديدة" / الموج بيهار

לפני כחמש שנים, באפריל 2011, פרסמנו כקבוצה של צאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, דור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מכתב פתוח לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשם "רוח ג'דידה – רוח חדשה", בעקבות אירועי תחילת האביב הערבי. התבוננו בהתרגשות עצומה בתפקיד המרכזי שתפסו באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי, וחשנו הזדהות ותקווה ביחס למהפכות שהביאו לנפילת השלטון הרודני בתוניסיה ובמצרים. התבוננו גם בכאב אדיר על אובדן החיים במלחמת האזרחים בסוריה ובמקומות נוספים.

קיווינו שהמחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי והמשטרים המשעבדים והמנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, תסמל רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח התיכון וצפון-אפריקה, שנקרעו מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו.

ביקשנו להביע את זהותנו כיהודים-ישראלים אשר מהווים צאצאים לקהילות היהודיות שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים, ואת שותפותנו להיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, אף על פי שדומה ש"נשכחנו" כבני היסטוריה זאת: ראשית בישראל, המדמיינת עצמה כמצויה בין יבשת אירופה לבין צפון-אמריקה; שנית בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הניסיון לדמיין את היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו, או ככזה שכלל לא התקיים. גם בתוך הקהילות המזרחיות עצמן, בישראל וברחבי העולם, יש להודות שעברנו נשכח, כאשר בעקבות הקולוניאליזם המערבי, הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, התביישו רבים מאתנו בעבר המשותף לנו ולעמי ערב.

קיווינו שתהליכי האביב הערבי יהוו שלב של מעבר דורות בהיסטוריה המזרח-תיכונית והצפון-אפריקאית, וקיווינו כי הם יביאו לחירויות, לצדק, ולחלוקה הוגנת של המשאבים של האזור, ופנינו אל בנות ובני דורנו בעולם הערבי והמוסלמי בשאיפה לדיאלוג כן אשר יכיל אותנו בתוך ההיסטוריה והתרבות של האזור.

ביטאנו את דעתנו שאנו חיים בישראל במציאות שלטונית שעל אף התיימרותה להציג חזות נאורה ודמוקרטית אינה מייצגת חלקים נרחבים מאוכלוסיית המדינה, בשטחים ובתוך הקו הירוק, רומסת את הזכויות הכלכליות של רוב האזרחים, נמצאת בתהליך של צמצום החירויות הדמוקרטיות, ובונה חומות גזעניות מול תרבות המזרח היהודית והערבית. כמו כן הצבענו על החיבור בין המאבק שלנו, כמזרחים בישראל, לבין המאבק הפלסטיני, מתוך אמונה שהמאבק שלנו כמזרחים בישראל על זכויותינו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, נשען על ההבנה ששינוי פוליטי אינו יכול להישען על מעצמות המערב אשר ניצלו את אזורנו ואת אזרחיו לאורך דורות ארוכים. שינוי חייב לנבוע מתוך דיאלוג פנים אזורי, ומתוך חיבור למאבקים השונים המתנהלים בארצות ערב, ובאופן ספציפי גם למאבק של הפלסטינים אזרחי ישראל, לזכויות פוליטיות וכלכליות שוות בתוך מדינת ישראל, ועצירת דחיקתם הגזענית, ולמאבק של הפלסטינים בגדה ובעזה, החיים תחת כיבוש צבאי, בתביעתם לסיום הכיבוש ולעצמאות.

היום, יותר מחמש שנים אחרי שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו בתוניסיה ב-17 לדצמבר 2010, ועורר אחריו את גל המחאות בעולם הערבי, המצב בתוניסיה ממשיך לעורר תקוות לכינונו של משטר דמוקרטי יציב. לעומת זאת אובדן חיי האדם בלחימה הקשה בסוריה, על רבבות ההרוגים ומיליוני הפליטים, ממשיך לעורר עצב רב על אובדן החיים, ועל חוסר היכולת להביא לסוף מעגל האלימות ולהסדר פוליטי צודק ודמוקרטי, שיבטיח ייצוג בשלטון לבני העם הסורי, והעדרו של סיוע בינלאומי משמעותי לסבלו של העם הסורי.

לצד אלו הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והפיכתו פעמים רבות בתודעה הישראלית, הערבית והעולמית לסכסוך מוסלמי-יהודי, ממשיך ומעצים את תהליך המחיקה שלנו, היהודים-הערבים, מן הזיכרון ההיסטורי, ומטשטש יותר מאלף שנים של קשרים עמוקים, לשוניים, תרבותיים וכן תיאולוגיים בין האיסלאם ליהדות.

דווקא בזמן כזה, כאשר האיבה בין יהודים למוסלמים נתפסת כדבר-מה טבעי וקדום, חשוב שאנחנו נדגיש כי אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, בעידן הלאומי של המאה העשרים, על ההפרדות שהוא יצר, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות. עבור רבים מאיתנו, המזרחים בישראל, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו.

הלוואי שבני הדור שלנו, בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והיהודי, יהיה דור של גשרים מחודשים, שידלגו על פני החומות והאיבה של הדורות הקודמים, ויחדשו את הדיאלוג העמוק, שאנחנו איננו יכולים להבין את עצמנו בלעדיו, בין יהודים, סונים, שיעים ונוצרים, בין ערבים, כורדים, אמזיע'ים (בֶּרְבֶּרִים), תורכים ופרסים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים לישראלים. הלוואי שנצליח לזכור את כל אותם בני הדורות הקודמים אשר עמדו בצמתים שבין היהדות לאיסלאם, התרבות היהודית והתרבות הערבית, והעמידו לנו מורשת רבת פירות.

הלוואי שכבעלי עבר משותף נצליח להביט גם אל עבר העתיד בשותפות. רק דיאלוג פנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, יהווה מפתח לחידוש מודל השותפות המוסלמי-יהודי-נוצרי של אנדלוס, בעזרת השם, אינשאללה, ולשותפות תרבותית והיסטורית של ארצותינו. אנחנו פוגשים רבים בעולם הערבי והמוסלמי אשר מבקשים ליצור את החיבורים הללו, ואשר מבקשים לזכור את המורשת היהודית של ארצותיהם, למשל במרוקו, במצרים, בתימן ובעיראק.

אם נצליח ליצור קשרים בין החיבור התרבותי העמוק הקיים, לבין החיבור התיאולוגי היהודי-מוסלמי העמוק והמוסתר, מזמנם של רבי סעדיה גאון ורבי משה בן מימון ועד ימינו, ונחבר את אלו גם לתביעה לצדק חלוקתי בחברותינו, לאזרחות דמוקרטית שווה ולשחרור מדיכוי ומכיבוש, נציע סדר יום חדש בארצותינו ובאזור כולו המבוסס על צדק, שיוויון, כבוד הדדי, תיקון היסטורי ושלום.

פורסם בהעוקץ

לאתר רוח ג'דידה

خمس سنوات على "روح جديدة" / الموج بيهار

قبل خمس سنوات، في نيسان 2011، قمنا كمجموعة من بنات وأبناء سلالة المجتمعات اليهودية في العالم العربي والإسلامي، في المشرق والمغرب، بنات وأبناء الجيل الثاني والثالث من (اليهود) الشرقيين في إسرائيل، بنشر رسالة مفتوحة لبنات وأبناء جيلنا في الشرق الأوسط وشمال أفريقيا تحت إسم “روح جديدة” (التي حملت الاسم ذاته بأحرف عبرية أيضاً)، ذلك في أعقاب الأحداث التي تتالت مع بداية ما سمي بالربيع العربي. لقد نظرنا بانفعال شديد للدور المركزي الذي لعبه بشجاعة كبيرة الرجال والنساء أبناء جيلنا بأنحاء العالم العربي، في المظاهرات والاحتجاجات، من أجل الحرية والتغيير، وشعرنا بتعاطف وأمل كبير تجاه الثورات التي أسقطت الأنظمة الإستبدادية في تونس ومصر. كما نظرنا بألم كبير الى إزهاق الأرواح بالحرب الأهلية في سوريا وأماكن أخرى.

أملنا بأن يمثل احتجاج أبناء جيلنا ضد القمع والأنظمة المستعبدة والإستغلالية، بالإضافة الى رفع مطلب التغيير، الحرية وإنشاء الأنظمة الديمقراطية التي تتيح المجال أمام مشاركة المواطنين في العمليات السياسية، أن يمثل لحظة دراماتيكية بتاريخ الشرق الاوسط وشمال أفريقيا التي تمزقت منذ أجيال بين قوى مختلفة، خارجية وداخلية، طمست الحقوق السياسية، الاقتصادية والثقافية لمعظم المواطنين.

أردنا ان نعبر عن هويتنا كيهود-إسرائيليين من ذرية المجتمعات اليهودية التي عاشت بالشرق الأوسط وشمال أفريقيا طوال مئات وآلاف السنوات، وعن شراكتنا مع التاريخ الديني، الثقافي واللغوي للحيز الشرق اوسطي والشمال أفريقي، ولو أنه يبدو بأنه تم “نسياننا” كأبناء لهذا التاريخ: أولاً بإسرائيل التي تتخيل نفسها كمن تتواجد بين أوروبا وشمال أمريكا: وثانياً، بالعالم العربي والذي يبدو بأنه يقبل بكثير من الأحيان التقسيمة القائمة بين اليهود والعرب ومحاولة تصوير اليهود كأوروبيين، ويفضل اقصاء تاريخ اليهود-العرب كفصل هامشي في ماضيه او كشيء لم يكن قائماً بيوم من الأيام. يجب ان نعترف بأن ماضينا أصبح في طي النسيان أيضاً داخل المجتمعات (اليهودية) الشرقية نفسها، في إسرائيل وفي أنحاء العالم، ففي أعقاب الكولونيالية الغربية، القومية اليهودية والقومية العربية، خجل الكثير منا بالماضي المشترك بيننا وبين الشعوب العربية.

أملنا بأن تشكل حراكات الربيع العربي مرحلة انتقالية لظهور جيل جديد بالتاريخ الشرق اوسطي والشمال أفريقي، كما أملنا بأن تجلب هذه الحريات، العدل، والتقسيم العادل لموارد المنطقة، كما توجهنا لبنات وأبناء جيلنا في العالم العربي والإسلامي طامحين بحوار صريح يقدر على احتوائنا ضمن تاريخ وثقافة المنطقة.

عبرنا عن موقفنا بأننا نعيش في إسرائيل تحت حكم يدعي التنور والديمقراطية لكنه لا يمثل أجزاء واسعة من سكان الدولة، إن كان في الأراضي المحتلة أم داخل الخط الأخضر، يطمس الحقوق الاقتصادية لمعظم السكان، يتواجد بعملية تقويض للحريات الديمقراطية، ويبني الجدران العنصرية مقابل ثقافة الشرق اليهودية والعربية. كما أشرنا الى الصلة بين نضالنا، كشرقيين في إسرائيل، وبين النضال الفلسطيني ايماناً منا بأن نضالنا من أجل الحقوق الإقتصادية، الإجتماعية والثقافية يعتمد على الادراك بأن التغيير السياسي لا يمكن ان يستند الى الدول الغربية العظمى التي استغلت منطقتنا وسكانها طوال أجيال. التغيير يجب ان ينبع من خلال حوار داخلي على مستوى المنطقة، ومن خلال التواصل مع النضالات المختلفة التي تتم بالدول العربية، وبشكل خاص مع نضال الفلسطينيين مواطني إسرائيل من أجل الحقوق السياسية والاقتصادية المتساوية داخل دولة إسرائيل ووقف اقصائهم العنصري، ومع نضال الفلسطينيين في الضفة وغزة اللذين يعيشون تحت احتلال عسكري ومطلبهم لإنهاء هذا الاحتلال والاستقلال.

اليوم، بعد أكثر من خمس سنوات منذ ان أحرق محمد البوعزيزي نفسه في تونس ب- 17 كانون أول 2010، وأشعل من خلفه موجة من الاحتجاجات في العالم العربي، الوضع في تونس ما زال يبشر باحتمال إنشاء نظام ديمقراطي مستقر. في المقابل، إزهاق الأرواح بالقتال المحتدم في سوريا، على القتلى الكثر وملايين اللاجئين، يستمر بإثارة الحزن الشديد على سفك الدماء وعدم القدرة على وضع حد لدائرة العنف وإرساء تسوية سياسية عادلة وديمقراطية تضمن تمثيل أبناء الشعب السوري في الحكم، وعلى غياب الدعم الدولي الكافي لمعاناة الشعب السوري.

الى جانب هذه، الصراع الإسرائيلي-الفلسطيني المستمر، وتصويره بأحيان كثيرة في الوعي الإسرائيلي، العربي والعالمي كصراع إسلامي- يهودي، يستمر في تعزيز عملية محونا، نحن اليهود العرب، من الذاكرة التاريخية ويطمس أكثر من ألف عام من العلاقات العميقة، اللغوية، الثقافية والدينية أيضاً بين الإسلام واليهودية.

بالذات في هذه الأوقات، عندما يعتبر العداء بين اليهود والمسلمين كأمر طبيعي وقديم، من المهم بأن نؤكد بأن آبائنا وأمهاتنا ساهموا في تنمية ثقافة المنطقة وكانوا جزءاً لا يتجزأ منها. التأثيرات الكبيرة المتبادلة بين الثقافة اليهودية والعربية تعرضت لمحاولات شديدة لمحوها على مدى الأجيال الأخيرة، في العصر القومي للقرن العشرين والفصل الذي خلقه، ولكن ما زال بالإمكان ملاحظة آثارها بمجالات حياتية كثيرة من بينها الموسيقى، الصلاة، اللغة والأدب. بالنسبة للكثير منا، الشرقيين في إسرائيل، ثقافة الدول الإسلامية والشعور بالانتماء للمنطقة هي جزء لا يتجزأ من هويتنا.

حبذا لو يكون أبناء جيلنا، بكل أنحاء العالم العربي، الاسلامي واليهودي، أبناء جيل يرمم الجسور ويترفع عن الجدران والعداء الذي ساد بين الأجيال السابقة، ليجدد الحوار العميق، الذي لا نستطيع ان نفهم أنفسنا بدونه، بين اليهود، السنة، الشيعة والمسيحيين، بين العرب، الأكراد، الأمازيغ (البربر)، الأتراك والفارسيين، بين الشرقيين والأشكنازيم، بين الفلسطينيين والإسرائيليين. حبذا لو تذكرنا أبناء الأجيال اللذين وقفوا بالماضي على المفترقات التي تربط بين اليهودية والإسلام، بين الثقافة اليهودية والثقافة العربية، وتركوا لنا ميراثاً غنياً.

حبذا لو ننجح كأصحاب ماضي مشترك للتطلع الى المستقبل بشراكة أيضاً. فقط حوار داخلي على مستوى المنطقة، يسعى الى ترميم وتأهيل ما دمر بالأجيال الأخيرة، ممكن ان يكون المفتاح لتجديد نموذج الشراكة الإسلامية-اليهودية-المسيحية بالأندلس، بإذن الله، ولشراكة ثقافية وتاريخية لبلادنا. نحن نصادف الكثيرين من العالم العربي والإسلامي المعنيين بخلق هذه الصلات وبتذكر التراث اليهودي لبلادهم، مثلاً، في المغرب، مصر، اليمن والعراق.

اذا ما نجحنا بتشكيل روابط بين الصلة الثقافية العميقة القائمة وبين الصلة الدينية اليهودية-الإسلامية العميقة أيضاً ولكن المخفية، من أيام الراب سعاديا جؤون والراب موشيه بن ميمون وحتى أيامنا، وأن نربط هذه أيضاً بمطلب التقسيم العادل بمجتماعتنا، المواطنة الديمقراطية المتساوية والتحرر من القمع والإحتلال، سيكون بإمكاننا طرح أجندة جديدة ببلادنا وبالمنطقة كلها تعتمد على العدل، المساواة، الاحترام المتبادل، التسوية التاريخية والسلام.

לפרסום באתר העוקץ בערבית

לפוסט בגרסא העברית

לאתר "רוח ג'דידה"

פורסם בקטגוריה המכתב 2011 | עם התגים , , | תגובה אחת

مقدمة المترجم نائل الطوخى لرواية "تشحلة وحزقيل" لألموج بيهار بالعبرية وبالعربية / הקדמת המתרגם נאאל אלטוח'י לתרגום לערבית של הרומן "צ'חלה וחזקל", בעברית ובערבית

על התרגום החדש לערבית לספרו של אלמוג בהר

אלמוג בהר

הקדמתו של נאאל אלטוח'י לתרגומו לרומן שלי, "צ'חלה וחזקל", שראה אור בחודש ינואר במצרים בהוצאת "אלכותוב ח'אן" – את ההקדמה תרגם מערבית לעברית תאמר מסאלחה, והיא פורסמה היום באתר שיחה מקומית

ובשבילי זאת הקדמה מרגשת בין השאר בגלל שהיא מספרת על סוג הערבית שנאאל אלטוח'י חיפש כדי לייצג את סוג העברית בספר המקורי, וכך כמו שאני חיפשתי בתוך העברית את העברית המסויימת שתספר את הסיפור שלנו, שתזכור את הערבית-היהודית-הבגדאדית ואת הארמית, את המדרש ואת הרחוב, את היידיש ואת השתיקה, נאאל אלטוח'י חיפש את הערבית המסויימת – דרך בתרגום הביירותי של המקרא, דרך התרגומים שלו לשורות מן הפיוט והמדרש, דרך המקומות שבהם השתמש במושגים איסלאמיים קרובים כדי לתרגם את המושגים היהודיים (כפי שעשו ר' סעדיה גאון ורבנו בחיי ור' אברהם בן הרמב"ם ואחרים), עם הבחירה שלו לנקד קטעים מסויימים כדי לייצג את היותם שאובים מהמקורות היהודיים, דרך הבחירה שלו להשאיר את הערבית-היהודית-הבגדאדית בכתיב שלה, הלא תקני ביחס לערבית הספרותית…

View original post 2,294 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מיצור כלאיים אל זהות יהודית-ערבית

בעקבות הסרט של גל גבאי… כדאי לקרוא את הרשימה של אדמית פרא שפורסמה בשנת 2007 בספר על הדור השלישי המזרחי

אדמה

 
א. חלקי חילוף
באמצע הרחבה המרכזית של שכונת קריית משה ברחובות עומד לו ילד קטן, גופו העליון חשוף בהתאם למזג האוויר החם של הקיץ, רגליו יחפות והוא לבוש רק במכנס קצר מרופט ודהוי. ילד קטן, נראה בן ארבע או שלוש, מחזיק אבן בידו ומכוון היטב לעבר כמה בקבוקי זכוכית שנאספו במיוחד לעמוד בשורה, על אחד הפחים הירוקים שהעירייה הציבה במרכז השכונה. באולינג שכונתי.
שאר חבריו אוספים עוד אבנים ומחפשים בקבוקים נוספים, רק מזכוכית כי אחרת לקול הזכוכיות המתנפצות על הרחבה, אין את אותו אפקט. אני מבחינה בילד הקטן, גופו עדיין עגלגל, מחפש את דרכו לבגרות. הולך הוא יחף לעבר שברי הזכוכיות כדי להרים איזה מקל שעינו חמדה בזמן המשחק. הוא לא מרגיש את הזכוכיות לרגליו, גם שאר חבריו לא מרגישים, וכשהבקבוקים נגמרים הם פונים ליידות אבנים בפנסי הרחוב.
אני ניגשת לאחד מהם ושואלת למה הם מנפצים את הפנסים? אין להם משחקים אחרים, פחות מסוכנים, לשחק? סתם, אין מה לעשות…

View original post 2,894 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

Readin Tel Aviv in Berlin

שני שירים שהקראתי השבוע … תהנו.. שבוע טוב

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

Longing for a place they never saw: The sad saga of Mizrahi Jews

 

 

A few years ago, a book titled “Echoes of an identity: A third-generation who writes Mizrahi,” was published in Israel. It is a collection of accounts of third generation Israelis of Middle Eastern descent, expressing their sense of identities. The book speaks of the failure of Israel to become a melting pot where all Jewish sects completely fuse together. In a sense, that such a book exists at all demonstrates how Mizrahi identity was able to leave a mark on the Israeli cultural scene.

Nevertheless, we cannot speak of a centralized Mizrahi cultural movement that impacts the community or Israeli society in general. The “movement” is still confined to Israeli intellectuals of Middle Eastern origins. In a Haertz article, poet Mati Shmuelof meticulously describes the contradictions within the Mizrahi identity. He speaks of how the same Mizrahi Jew who adopt a weekly routine of watching Arabic movies on Saturday nights, admiring Arab artists like Fouad al-Mohandes and Farid al-Atrash, would then shout “death to the Arabs” and vote for right-wing parties like Shas and Likud — only because he despises the Ashkenazis who vote for labour: the well groomed “European” leftist party.

Part of the article of Nael AlToukhi — How Hebrew teaches us something about ourselves, Part 5

פורסם בקטגוריה ARTICLES | עם התגים | כתיבת תגובה

יוסף עוזר בשיחה עם יחזקאל קדמי

משורר פוגש משורר, יוסף עוזר פוגש את יחזקאל קדמי

מתי שמואלוף

יחזקאל קדמי, צילם: יוסף עוזר.

יוסף עוזר ויחזקאל קדמי, שני משוררים מזרחים מצויינים, נפגשים ושיר עולה מתוך רגעים קסומים בתקווה שעוד יבואו כאלו רבים ואחרים. יוסף עוזר כבר התארח באתר ויחזקאל קדמי זכור לטובה מהופעתו המדהימה בפסטיבל קצה 2007 במצפה רמון. שירתו הרלגיוזית, חברתית כקינה חד פעמית שנישאה לחלל האנגר "אדמה".

בשיחה שלי עם פרופ' חביבה פדיה שניהלה אמנותית את פסטיבל "קצה" (2007) למדתי כי היא יזמה לשלב אותו בפסטיבל במקום מרכזי. כך היא העמידה מצד אחד מפגש בין המשוררת אמירה הס לבין ארז ביטון, ומצד שני נתנה מקום מקום מרכזי דווקא ליחזקאל קדמי, למרות שהוא נחבא על הכלים וממעט להופיע. וכך אנו רואים ומרגישים עד היום את הפירות המבורכים של יוזמה זו.

 יחזקאל קדמי, יליד ירושלים, מקדיש את כל חייו לכתיבת שירה ופרסומה. לדבריו – מאז גיל שלוש עשרה הוא חי ברשות עצמו מעולם לא למד שירה או קרא שירה באופן מסודר. את ספרו היחיד "רחלה מזרחית…

View original post 76 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

"ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים" – אורלי נוי בשיחה מקומית

לפני כעשור, נסעתי במשלחת מזרחית לשיחות שלום עם פלסטינים בבית מלון בים המלח הירדני. הנסיעה הייתה פרי יוזמה פרופ' יוסי יונה כחלק מיוזמת ז'נבה. אני יכול לומר לכם/ן בוודאות שיש דרך אחרת לגמרי לראות את המזרח התיכון דרך עינים מזרחיות, ואולי יום אחד היא תיפתח. [מתי שמואלוף]

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה

מאת אורלי נוי | 10.8.2015 פורסם לראשונה בשיחה מקומית

השיח המזרחי מגיע למוקטעה: יוזמה חדשה מטעם לשכתו של אבו מאזן מבקשת לקדם הידברות ישירה עם הציבור המזרחי בישראל, במטרה לשבור את הקיפאון המדיני. אמש נפגש הנשיא הפלסטיני עם משלחת של הקשת הדמוקרטית המזרחית. וזאת רק ההתחלה

לפני כחודשיים התקשר אלי ד"ר זיאד דרוויש, עיתונאי פלסטיני וחבר הוועד הפלסטיני לקשר עם החברה הישראלית מטעם אש"ף, בראשות מוחמד אל-מדני. "אנחנו רוצים להתחיל במהלך של הידברות עם הציבור המזרחי בישראל", אמר. "תבואי לפגישה עם אל-מדני?"

כמובן שהלכתי. לא שאני מייצגת ציבור מזרחי כלשהו, וגם הבהרתי את זה בשיחה עם דרוויש, אבל הסקרנות לגבי המניע הפלסטיני לפנות באופן ישיר למזרחים, כמו גם העמדה הפוליטית לפיה הציבור המזרחי חייב לשמש כשחקן מפתח בכל מהלך משמעותי מול הפלסטינים, הביאו אותי לפגישה שהתקיימה במלון בירושלים המזרחית. ישבנו ראובן אברג'יל, ממייסדי הפנתרים השחורים, ואני, עם אל-מדני ועוד שלושה חברים מהוועד שבראשו הוא עומד, ודיברנו.

"אני רוצה להעביר לכם מסר ישיר מהנשיא", פתח אל-מדני. "ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים, ונכשלנו. עכשיו אנחנו רוצים לנסות לדבר עם המזרחים".

מתמצא היטב בהיסטוריה המזרחית

הדי השיח המזרחי המתחדש הגיעו גם למוקטעה שברמאללה, מסתבר. אולי מעט מדי, בוודאי שמאוחר מדי, אבל אי אפשר להקל ראש בעובדה שההנהגה הפלסטינית משדרת כעת מסר ברור של הכרה בציבור המזרחי בישראל כשחקן פוליטי מובחן ומרכזי.

ההנכחה של הקול המזרחי בשדה הפוליטי דווקא על ידי הצד הפלסטיני היא מהלך חשוב, אפילו מרגש, גם אם עדיין לא לגמרי מגובש: במהלך השיחה עם אל-מדני התקבלה לא פעם התחושה שבני השיח הפלסטינים נמצאים עדיין עמוק בהלך הרוח של שנות אוסלו. אל-מדני מחזיק עדיין באמונה המוחלטת, הנאיבית כמעט, בפתרון שתי המדינות. "הכיבוש עושה לנו רע. הוא עושה רע גם לכם. למה הציבור הישראלי, ובפרט זה המזרחי, מתעקש שלא להכיר בכך?", הוא שאל.

מהשיחה עם אל-מדני קשה היה להתרשם עד כמה הוא באמת מכיר את הדקויות בהתפתחות השיח הפוליטי המזרחי בשנים האחרונות, את המתח העצום שלפרקים משסע את הקהילה המזרחית עצמה בין תפיסת המאבק המזרחי כמאבק אוניברסלי באופיו, לבין התפיסה השבטית יותר שבוחרת להצניע את החיבור בין המאבק המזרחי לזה הפלסטיני, למשל. קשה להאשים אותו; הדיון הפנימי הזה לא מוכר ולא נגיש גם לרוב המוחלט של המזרחים עצמם.

ואולי זאת אחת הבעיות המרכזיות של המהלך הפלסטיני הנוכחי: עד שהם נזכרו לדבר עם הציבור המזרחי, כבר לא כל כך ברור איפה הציבור הזה נמצא. כדי לדבר עם הציבור המזרחי היום, צריך ללקט אותו על פני כל הקשת הפוליטית הישראלית, מתומכי אלי ישי ובנט, דרך דרעי וכחלון, ועד לאלה בינינו התומכים ברשימה המשותפת. דוקא הפנייה הפלסטינית הצליחה להנכיח את חוסר הנוכחות האפקטיבית של הקול המזרחי בשיח הפוליטי בישראל.

אל-מדני ואנשיו לא עיוורים למציאות הזו, אך נחושים לתת למהלך הזה הזדמנות אמיתית. בצעד יוצא דופן, אתמול (ראשון) אירח הנשיא אבו מאזן עצמו במשרדו שבמוקטעה משלחת של פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית, שכללה את מנכ"לית הקשת יעל בן יפת, דוברת הקשת סיגל הרוש, הפעילה הפמינסטית המזרחית אורטל בן דיין, עידן פינק, וד"ר איציק ספורטא.

יעל בן יפת מספרת:

"צריך להודות שהסיפור הפלסטיני לא מעסיק את רוב המזרחים בארץ כי הם עסוקים בהישרדות, בהתמודדות עם העוני, אין להם את הפניות הזו. אבו מאזן הבין את זה. הוא מכיר היטב את העליות המזרחיות השונות, והפגין בקיאות מרשימה בהיסטוריה המזרחית בארץ. הוא גם מבין את הערך של המזרחים בהקשר התרבותי, את ההיסטוריה המשותפת, את ההשתייכות למרחב.

"בדרך לרמאללה ראינו את כל המאחזים וההתנחלויות. עם זאת, בפגישה אבו מאזן היה אופטימי ודיבר בחיוביות ושלום על העתיד. יצאנו מהפגישה בתחושה מאוד אופטימית. יש פער אדיר בין מה ששומעים מהפלסטינים במפגש פנים אל פנים, לבין איך שהם מוצגים בתקשורת הישראלית".

באשר לתוכן הפגישה עצמה אומרת בן יפת:

"לא דובר על משהו קונקרטי. המסר העיקרי היה שצריך לדבר עם קהלים חדשים בישראל, בדגש על מזרחים. הדגשנו בפניהם את הצורך לדבר עם קהלים חדשים בישראל, לא לשבת שוב רק עם אשכנזים בחו"ל. הדיאלוג המזרחי-פלסטיני לא נוסה באמת כמעט אף פעם. אולי ננסה ובסוף נחטוף סטירת לחי, אבל יהיה פשע לא לנסות ולעשות את זה".

> "במלחמת דת תעמדו מול שני מיליארד מוסלמים. אתם ערוכים לזה?"

ראובן אברג'יל. צילום: עמית חי כהן

לשבור את הקיפאון

גם ראובן אברג'יל מתייחס למהלך הפלסטיני באופטימיות זהירה:

"מצד אחד, אני מלא חשדות כלפי הפלסטינים; האנשים בראש הרשות שותפים לעוולות שקורות לעם שלהם ומשתפים פעולה עם המנגנונים הישראליים באופן מלא. מצד שני אני גם יודע שהם מיואשים ומחפשים דרך. גם אני מיואש ומחפש דרך.

"אנחנו תמיד שאפנו לקשר ולחבר בין המאבקים, ותמיד מצאנו דלתות נעולות מתוך שיקולים מחושבים. בשנות השבעים היו ניסיונות קצרי מועד ולא חכמים למפגשים בין הפנתרים לפלסטינים באירופה, אבל לא ידענו איך עושים את זה נכון, וגם ההסתה עמדה בעוכרינו.

"גם בשנות השמונים היו ניסיונות מצד מזרחים לעשות איזה מהלך. מי שנותר עירני ולא נרדם על המשמרת היו אנשי השמאל הישראלי, שהקפידו לטרפד כל ניסיון לקשר ישיר בין פלסטינים למזרחים. אנחנו שאפנו לקשר הזה כל הזמן, אבל המערכת הפוליטית והתנועה הציונית בישראל ובעולם חוששים מהחיבור הזה ועשו הכל כדי לסכל אותו. אם יהיה ניסיון להכשיל את זה, אין לי ספק שזה יבוא מצד השמאל הישראלי ולא משום כיוון אחר".

כפי שמזכיר ראובן אברג'יל, זה איננו המפגש הראשון בין אבו מאזן לבין פעילים מזרחים; מפגשים כאלה נערכו כבר בשנות השבעים והשמונים, ועלו לחלק מהמשתתפים בהם אף במעצר. סמי שלום שטרית מצטט במאמרו דברים שאמר אבו מאזן למשלחת מזרחית בראשות צ'ארלי ביטון, שנפגשה עם פעילי אש"ף ביוני 1987 בבודפשט:

חברים, בואו נדבר בכנות ככל האפשר על הנושא המצריך מספר הבהרות, על-ידיכם ועל-ידינו – וזה הדימוי שיצרו למזרחים בישראל במהלך השנים, אשר רובם חיו אתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים רבות. הממסד השליט בישראל, בסיוע מנגנון התעמולה המערבי רב ההשפעה, תייג וצייר את המזרחים כשונאי ערבים ופלסטינים. ובכל זאת, עצם נוכחותכם כאן אתנו כנציגים של חלקים חשובים בדעת הקהל בישראל, מוכיחה את אי-תקפותה של הטענה הזאת נגדכם. לכן, ברכתנו אליכם 'ברוכים הבאים' מבוססת על המודעות העמוקה שלכם ליתרונות של שלום צודק שבצלו על כולנו לחיות.

בין אם מדובר בסוג של סגירת מעגל שהחל לפני למעלה מארבעים שנה ובין אם במהלך חדש שנועד לסדוק ולו במעט את חומת ההפרדה הפוליטית בין הצדדים, לזיאד דרוויש אין כל ספק באשר למחויבות של אבו מאזן ליוזמה:

"לדעתי אבו מאזן מוכן לדבר עם כל ישראלי, כולל מתנחלים. אחרי הקיפאון במו"מ אבו מאזן הגיע למסקנה שצריך לדבר עם כל הרבדים של החברה הישראלית, על מנת שיתוודעו לתמונה האמיתית של העם וההנהגה הפלסטינית. זאת במיוחד לאור הצורה המעוות בה מציגה ההנהגה הישראלית את אבו מאזן כלא פרטנר ולא רלוונטי. הם מנסים להרעיל את המוחות של אזרחי ישראל.

"אבו מאזן הגיע למסקנה שלמזרחים בישראל יש משקל סגולי והם יכולים להשפיע על המדיניות של ההנהגה הישראלית. עם כל הכבוד לכל תנועות השלום שיוצרות קשר עם הפלסטינים, בסופו של דבר כל ה-NGO זה פרוייקט כלכלי, זה עסק. אז ממשיכים לשלם מס שפתיים, אבל אין שם משהו אמיתי או קונקרטי, וזה נמאס. צריך תזוזה שבאמת תשפיע. לכן אבו מאזן המליץ ליצור קשר עם המזרחים, וכל כך שמח לקבל את המשלחת המזרחית הראשונה. אנחנו בהחלט מתכוונים להמשיך עם המגמה הזו. אם יש עוד קבוצות מזרחיות שרוצות להיפגש עם הנשיא – אהלן וסהלן".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

Ayman Odeh on Arab-Jewish culture

Ayman Odeh MK, the leader of Hadash and the Joint List in the Knesset, gave the following speech at the launch of the Knesset Caucus for the Preservation and Furthering of the Cultural Heritage of Jews from Arab and Islamic Countries a few weeks ago.
Translation by Simon Montagu
Published at "Eating Manna" website
"We hear a lot today about the importance of cultural pluralism, but unfortunately also too much about Arabs and Jews as two different sides. Scare‑mongering about Arab theatres and questions why there is no investment in culture in the periphery.
The culture of the Jews from Arab countries, the Arab Jews, is the key to an alternative option. Let's talk about the Jewish and Arabic culture combined, about joint culture. After all, the culture of the Jews in Arab countries wasn't just the communal traditions of their specific communities: it was also part of the culture of the Arab world as a whole.
Already in the pre-Islamic Jahiliyya period, we know about figures like Samuel ben `Adiya, who was an important and influential poet before the birth of the Prophet Muhammad. And in modern times it's sufficient to mention the Egyptian singer Leila Mourad, the brothers Daoud and Saleh Al-Kuwaity from Baghdad, or Zohra Al Fassiya from Morocco, to realize how deeply the Jews were rooted in Arab cultural heritage, and how deeply rooted it was in them.
Even those who worked in Hebrew from within Jewish religious tradition were part of their environment, like the great religious poet Rabbi David Bouzaglo, who wrote nostalgically about Morocco:
Arabs and Hebrews
All sat at one table,
Sharing the pleasures
Of music and song.
But unfortunately, the reality of the State of Israel didn't have room for the richness of this culture. Not only because it was considered inferior, but because it blurred the boundary that the cultural hegemony was doing its best to draw between Jews and Arabs. It was inconceivable to suggest that Jews and Arabs could draw from a common culture. For that very reason we have an obligation, for our own sake and for the sake of our future, to glorify these neglected cultures whose great wealth has been mostly lost.
It is important to mention also the part that Palestinian Arab citizens of Israel played in preserving and rescuing parts of the glorious culture of Jews from Arab countries. The actor Leo (Albert) Elias, who passed away this year, wasn't accepted in main-stream theatre at first because of his Arabic accent. So he worked in the Arab sector, where he founded theatrical initiatives already in the terrible period of military rule. Musicians such as Abraham Salman and Jojo Mousa worked in the orchestra of the Arabic‑language department of Israel Radio. The Arabic films screened on Channel One (originally targetted at Arab viewers), were a cultural haven for Mizrahi Jews who were given a chance to see a movie in their own language.
Of course, we must not forget literary figures: Sami Michael, Shimon Ballas, Sasson Somekh and others found the first opportunity to publish their works in the Communist Party's Arabic newspapers under the auspices of writer Emile Habibi, before they turned to writing in Hebrew and were embraced by the establishment much later. Jews from Arab countries were enriched by Palestinian Arab culture and enriched it in their turn, even during the darkest days.
I am happy to say that more and more young Jews and Arabs are finding a renewed interest in this culture, and there are new initiatives seeking out the connections that have almost disappeared. How moving it is to hear the Israeli Andalusian Orchestra, in which Jews and Arabs play together, and how infuriating that it has to keep calling for a decent budget on the same level that the classical Western orchestras receive! How moving to meet young Mizrahim who are returning to their grandparents' heritage and re-learning the Arabic language, not in order to "know the enemy" but in order to know themselves and their heritage, and through it to search for connections of reconciliation and coexistence.
If we aspire to a future of coexistence, the time has come to let culture disintegrate barriers, not raise them. Some said that Israel needs to be a "villa in the jungle". What a terrible mistake that was! We have all paid for it in long years of suffering. Instead, Israel should be opening up to the region around it, to new collaborations and new connections. And the first step should be in the field of culture.
The government must stop threatening and persecuting Arab culture immediately, make opportunities for the cultural wealth that exists here, give the resourced budgeted for Arab and Mizrahi culture parity with those for Western-Jewish culture — as required by the bill proposed by my parliamentary colleague Dr. Yousef Jabareen — and celebrate the great Arab-Jewish creative artists who showed us another, better way.
פורסם בקטגוריה דיון ב"יהודים-ערבים" | עם התגים | כתיבת תגובה