יוסף עוזר בשיחה עם יחזקאל קדמי

משורר פוגש משורר, יוסף עוזר פוגש את יחזקאל קדמי

המבוקש מס' 2

יחזקאל קדמי, צילם: יוסף עוזר.

יוסף עוזר ויחזקאל קדמי, שני משוררים מזרחים מצויינים, נפגשים ושיר עולה מתוך רגעים קסומים בתקווה שעוד יבואו כאלו רבים ואחרים. יוסף עוזר כבר התארח באתר ויחזקאל קדמי זכור לטובה מהופעתו המדהימה בפסטיבל קצה 2007 במצפה רמון. שירתו הרלגיוזית, חברתית כקינה חד פעמית שנישאה לחלל האנגר "אדמה".

בשיחה שלי עם פרופ' חביבה פדיה שניהלה אמנותית את פסטיבל "קצה" (2007) למדתי כי היא יזמה לשלב אותו בפסטיבל במקום מרכזי. כך היא העמידה מצד אחד מפגש בין המשוררת אמירה הס לבין ארז ביטון, ומצד שני נתנה מקום מקום מרכזי דווקא ליחזקאל קדמי, למרות שהוא נחבא על הכלים וממעט להופיע. וכך אנו רואים ומרגישים עד היום את הפירות המבורכים של יוזמה זו.

 יחזקאל קדמי, יליד ירושלים, מקדיש את כל חייו לכתיבת שירה ופרסומה. לדבריו – מאז גיל שלוש עשרה הוא חי ברשות עצמו מעולם לא למד שירה או קרא שירה באופן מסודר. את ספרו היחיד "רחלה מזרחית…

View original post 76 מילים נוספות

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

"ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים" – אורלי נוי בשיחה מקומית

לפני כעשור, נסעתי במשלחת מזרחית לשיחות שלום עם פלסטינים בבית מלון בים המלח הירדני. הנסיעה הייתה פרי יוזמה פרופ' יוסי יונה כחלק מיוזמת ז'נבה. אני יכול לומר לכם/ן בוודאות שיש דרך אחרת לגמרי לראות את המזרח התיכון דרך עינים מזרחיות, ואולי יום אחד היא תיפתח. [מתי שמואלוף]

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה

מאת אורלי נוי | 10.8.2015 פורסם לראשונה בשיחה מקומית

השיח המזרחי מגיע למוקטעה: יוזמה חדשה מטעם לשכתו של אבו מאזן מבקשת לקדם הידברות ישירה עם הציבור המזרחי בישראל, במטרה לשבור את הקיפאון המדיני. אמש נפגש הנשיא הפלסטיני עם משלחת של הקשת הדמוקרטית המזרחית. וזאת רק ההתחלה

לפני כחודשיים התקשר אלי ד"ר זיאד דרוויש, עיתונאי פלסטיני וחבר הוועד הפלסטיני לקשר עם החברה הישראלית מטעם אש"ף, בראשות מוחמד אל-מדני. "אנחנו רוצים להתחיל במהלך של הידברות עם הציבור המזרחי בישראל", אמר. "תבואי לפגישה עם אל-מדני?"

כמובן שהלכתי. לא שאני מייצגת ציבור מזרחי כלשהו, וגם הבהרתי את זה בשיחה עם דרוויש, אבל הסקרנות לגבי המניע הפלסטיני לפנות באופן ישיר למזרחים, כמו גם העמדה הפוליטית לפיה הציבור המזרחי חייב לשמש כשחקן מפתח בכל מהלך משמעותי מול הפלסטינים, הביאו אותי לפגישה שהתקיימה במלון בירושלים המזרחית. ישבנו ראובן אברג'יל, ממייסדי הפנתרים השחורים, ואני, עם אל-מדני ועוד שלושה חברים מהוועד שבראשו הוא עומד, ודיברנו.

"אני רוצה להעביר לכם מסר ישיר מהנשיא", פתח אל-מדני. "ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים, ונכשלנו. עכשיו אנחנו רוצים לנסות לדבר עם המזרחים".

מתמצא היטב בהיסטוריה המזרחית

הדי השיח המזרחי המתחדש הגיעו גם למוקטעה שברמאללה, מסתבר. אולי מעט מדי, בוודאי שמאוחר מדי, אבל אי אפשר להקל ראש בעובדה שההנהגה הפלסטינית משדרת כעת מסר ברור של הכרה בציבור המזרחי בישראל כשחקן פוליטי מובחן ומרכזי.

ההנכחה של הקול המזרחי בשדה הפוליטי דווקא על ידי הצד הפלסטיני היא מהלך חשוב, אפילו מרגש, גם אם עדיין לא לגמרי מגובש: במהלך השיחה עם אל-מדני התקבלה לא פעם התחושה שבני השיח הפלסטינים נמצאים עדיין עמוק בהלך הרוח של שנות אוסלו. אל-מדני מחזיק עדיין באמונה המוחלטת, הנאיבית כמעט, בפתרון שתי המדינות. "הכיבוש עושה לנו רע. הוא עושה רע גם לכם. למה הציבור הישראלי, ובפרט זה המזרחי, מתעקש שלא להכיר בכך?", הוא שאל.

מהשיחה עם אל-מדני קשה היה להתרשם עד כמה הוא באמת מכיר את הדקויות בהתפתחות השיח הפוליטי המזרחי בשנים האחרונות, את המתח העצום שלפרקים משסע את הקהילה המזרחית עצמה בין תפיסת המאבק המזרחי כמאבק אוניברסלי באופיו, לבין התפיסה השבטית יותר שבוחרת להצניע את החיבור בין המאבק המזרחי לזה הפלסטיני, למשל. קשה להאשים אותו; הדיון הפנימי הזה לא מוכר ולא נגיש גם לרוב המוחלט של המזרחים עצמם.

ואולי זאת אחת הבעיות המרכזיות של המהלך הפלסטיני הנוכחי: עד שהם נזכרו לדבר עם הציבור המזרחי, כבר לא כל כך ברור איפה הציבור הזה נמצא. כדי לדבר עם הציבור המזרחי היום, צריך ללקט אותו על פני כל הקשת הפוליטית הישראלית, מתומכי אלי ישי ובנט, דרך דרעי וכחלון, ועד לאלה בינינו התומכים ברשימה המשותפת. דוקא הפנייה הפלסטינית הצליחה להנכיח את חוסר הנוכחות האפקטיבית של הקול המזרחי בשיח הפוליטי בישראל.

אל-מדני ואנשיו לא עיוורים למציאות הזו, אך נחושים לתת למהלך הזה הזדמנות אמיתית. בצעד יוצא דופן, אתמול (ראשון) אירח הנשיא אבו מאזן עצמו במשרדו שבמוקטעה משלחת של פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית, שכללה את מנכ"לית הקשת יעל בן יפת, דוברת הקשת סיגל הרוש, הפעילה הפמינסטית המזרחית אורטל בן דיין, עידן פינק, וד"ר איציק ספורטא.

יעל בן יפת מספרת:

"צריך להודות שהסיפור הפלסטיני לא מעסיק את רוב המזרחים בארץ כי הם עסוקים בהישרדות, בהתמודדות עם העוני, אין להם את הפניות הזו. אבו מאזן הבין את זה. הוא מכיר היטב את העליות המזרחיות השונות, והפגין בקיאות מרשימה בהיסטוריה המזרחית בארץ. הוא גם מבין את הערך של המזרחים בהקשר התרבותי, את ההיסטוריה המשותפת, את ההשתייכות למרחב.

"בדרך לרמאללה ראינו את כל המאחזים וההתנחלויות. עם זאת, בפגישה אבו מאזן היה אופטימי ודיבר בחיוביות ושלום על העתיד. יצאנו מהפגישה בתחושה מאוד אופטימית. יש פער אדיר בין מה ששומעים מהפלסטינים במפגש פנים אל פנים, לבין איך שהם מוצגים בתקשורת הישראלית".

באשר לתוכן הפגישה עצמה אומרת בן יפת:

"לא דובר על משהו קונקרטי. המסר העיקרי היה שצריך לדבר עם קהלים חדשים בישראל, בדגש על מזרחים. הדגשנו בפניהם את הצורך לדבר עם קהלים חדשים בישראל, לא לשבת שוב רק עם אשכנזים בחו"ל. הדיאלוג המזרחי-פלסטיני לא נוסה באמת כמעט אף פעם. אולי ננסה ובסוף נחטוף סטירת לחי, אבל יהיה פשע לא לנסות ולעשות את זה".

> "במלחמת דת תעמדו מול שני מיליארד מוסלמים. אתם ערוכים לזה?"

ראובן אברג'יל. צילום: עמית חי כהן

לשבור את הקיפאון

גם ראובן אברג'יל מתייחס למהלך הפלסטיני באופטימיות זהירה:

"מצד אחד, אני מלא חשדות כלפי הפלסטינים; האנשים בראש הרשות שותפים לעוולות שקורות לעם שלהם ומשתפים פעולה עם המנגנונים הישראליים באופן מלא. מצד שני אני גם יודע שהם מיואשים ומחפשים דרך. גם אני מיואש ומחפש דרך.

"אנחנו תמיד שאפנו לקשר ולחבר בין המאבקים, ותמיד מצאנו דלתות נעולות מתוך שיקולים מחושבים. בשנות השבעים היו ניסיונות קצרי מועד ולא חכמים למפגשים בין הפנתרים לפלסטינים באירופה, אבל לא ידענו איך עושים את זה נכון, וגם ההסתה עמדה בעוכרינו.

"גם בשנות השמונים היו ניסיונות מצד מזרחים לעשות איזה מהלך. מי שנותר עירני ולא נרדם על המשמרת היו אנשי השמאל הישראלי, שהקפידו לטרפד כל ניסיון לקשר ישיר בין פלסטינים למזרחים. אנחנו שאפנו לקשר הזה כל הזמן, אבל המערכת הפוליטית והתנועה הציונית בישראל ובעולם חוששים מהחיבור הזה ועשו הכל כדי לסכל אותו. אם יהיה ניסיון להכשיל את זה, אין לי ספק שזה יבוא מצד השמאל הישראלי ולא משום כיוון אחר".

כפי שמזכיר ראובן אברג'יל, זה איננו המפגש הראשון בין אבו מאזן לבין פעילים מזרחים; מפגשים כאלה נערכו כבר בשנות השבעים והשמונים, ועלו לחלק מהמשתתפים בהם אף במעצר. סמי שלום שטרית מצטט במאמרו דברים שאמר אבו מאזן למשלחת מזרחית בראשות צ'ארלי ביטון, שנפגשה עם פעילי אש"ף ביוני 1987 בבודפשט:

חברים, בואו נדבר בכנות ככל האפשר על הנושא המצריך מספר הבהרות, על-ידיכם ועל-ידינו – וזה הדימוי שיצרו למזרחים בישראל במהלך השנים, אשר רובם חיו אתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים רבות. הממסד השליט בישראל, בסיוע מנגנון התעמולה המערבי רב ההשפעה, תייג וצייר את המזרחים כשונאי ערבים ופלסטינים. ובכל זאת, עצם נוכחותכם כאן אתנו כנציגים של חלקים חשובים בדעת הקהל בישראל, מוכיחה את אי-תקפותה של הטענה הזאת נגדכם. לכן, ברכתנו אליכם 'ברוכים הבאים' מבוססת על המודעות העמוקה שלכם ליתרונות של שלום צודק שבצלו על כולנו לחיות.

בין אם מדובר בסוג של סגירת מעגל שהחל לפני למעלה מארבעים שנה ובין אם במהלך חדש שנועד לסדוק ולו במעט את חומת ההפרדה הפוליטית בין הצדדים, לזיאד דרוויש אין כל ספק באשר למחויבות של אבו מאזן ליוזמה:

"לדעתי אבו מאזן מוכן לדבר עם כל ישראלי, כולל מתנחלים. אחרי הקיפאון במו"מ אבו מאזן הגיע למסקנה שצריך לדבר עם כל הרבדים של החברה הישראלית, על מנת שיתוודעו לתמונה האמיתית של העם וההנהגה הפלסטינית. זאת במיוחד לאור הצורה המעוות בה מציגה ההנהגה הישראלית את אבו מאזן כלא פרטנר ולא רלוונטי. הם מנסים להרעיל את המוחות של אזרחי ישראל.

"אבו מאזן הגיע למסקנה שלמזרחים בישראל יש משקל סגולי והם יכולים להשפיע על המדיניות של ההנהגה הישראלית. עם כל הכבוד לכל תנועות השלום שיוצרות קשר עם הפלסטינים, בסופו של דבר כל ה-NGO זה פרוייקט כלכלי, זה עסק. אז ממשיכים לשלם מס שפתיים, אבל אין שם משהו אמיתי או קונקרטי, וזה נמאס. צריך תזוזה שבאמת תשפיע. לכן אבו מאזן המליץ ליצור קשר עם המזרחים, וכל כך שמח לקבל את המשלחת המזרחית הראשונה. אנחנו בהחלט מתכוונים להמשיך עם המגמה הזו. אם יש עוד קבוצות מזרחיות שרוצות להיפגש עם הנשיא – אהלן וסהלן".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

Ayman Odeh on Arab-Jewish culture

Ayman Odeh MK, the leader of Hadash and the Joint List in the Knesset, gave the following speech at the launch of the Knesset Caucus for the Preservation and Furthering of the Cultural Heritage of Jews from Arab and Islamic Countries a few weeks ago.
Translation by Simon Montagu
Published at "Eating Manna" website
"We hear a lot today about the importance of cultural pluralism, but unfortunately also too much about Arabs and Jews as two different sides. Scare‑mongering about Arab theatres and questions why there is no investment in culture in the periphery.
The culture of the Jews from Arab countries, the Arab Jews, is the key to an alternative option. Let's talk about the Jewish and Arabic culture combined, about joint culture. After all, the culture of the Jews in Arab countries wasn't just the communal traditions of their specific communities: it was also part of the culture of the Arab world as a whole.
Already in the pre-Islamic Jahiliyya period, we know about figures like Samuel ben `Adiya, who was an important and influential poet before the birth of the Prophet Muhammad. And in modern times it's sufficient to mention the Egyptian singer Leila Mourad, the brothers Daoud and Saleh Al-Kuwaity from Baghdad, or Zohra Al Fassiya from Morocco, to realize how deeply the Jews were rooted in Arab cultural heritage, and how deeply rooted it was in them.
Even those who worked in Hebrew from within Jewish religious tradition were part of their environment, like the great religious poet Rabbi David Bouzaglo, who wrote nostalgically about Morocco:
Arabs and Hebrews
All sat at one table,
Sharing the pleasures
Of music and song.
But unfortunately, the reality of the State of Israel didn't have room for the richness of this culture. Not only because it was considered inferior, but because it blurred the boundary that the cultural hegemony was doing its best to draw between Jews and Arabs. It was inconceivable to suggest that Jews and Arabs could draw from a common culture. For that very reason we have an obligation, for our own sake and for the sake of our future, to glorify these neglected cultures whose great wealth has been mostly lost.
It is important to mention also the part that Palestinian Arab citizens of Israel played in preserving and rescuing parts of the glorious culture of Jews from Arab countries. The actor Leo (Albert) Elias, who passed away this year, wasn't accepted in main-stream theatre at first because of his Arabic accent. So he worked in the Arab sector, where he founded theatrical initiatives already in the terrible period of military rule. Musicians such as Abraham Salman and Jojo Mousa worked in the orchestra of the Arabic‑language department of Israel Radio. The Arabic films screened on Channel One (originally targetted at Arab viewers), were a cultural haven for Mizrahi Jews who were given a chance to see a movie in their own language.
Of course, we must not forget literary figures: Sami Michael, Shimon Ballas, Sasson Somekh and others found the first opportunity to publish their works in the Communist Party's Arabic newspapers under the auspices of writer Emile Habibi, before they turned to writing in Hebrew and were embraced by the establishment much later. Jews from Arab countries were enriched by Palestinian Arab culture and enriched it in their turn, even during the darkest days.
I am happy to say that more and more young Jews and Arabs are finding a renewed interest in this culture, and there are new initiatives seeking out the connections that have almost disappeared. How moving it is to hear the Israeli Andalusian Orchestra, in which Jews and Arabs play together, and how infuriating that it has to keep calling for a decent budget on the same level that the classical Western orchestras receive! How moving to meet young Mizrahim who are returning to their grandparents' heritage and re-learning the Arabic language, not in order to "know the enemy" but in order to know themselves and their heritage, and through it to search for connections of reconciliation and coexistence.
If we aspire to a future of coexistence, the time has come to let culture disintegrate barriers, not raise them. Some said that Israel needs to be a "villa in the jungle". What a terrible mistake that was! We have all paid for it in long years of suffering. Instead, Israel should be opening up to the region around it, to new collaborations and new connections. And the first step should be in the field of culture.
The government must stop threatening and persecuting Arab culture immediately, make opportunities for the cultural wealth that exists here, give the resourced budgeted for Arab and Mizrahi culture parity with those for Western-Jewish culture — as required by the bill proposed by my parliamentary colleague Dr. Yousef Jabareen — and celebrate the great Arab-Jewish creative artists who showed us another, better way.
פורסם בקטגוריה דיון ב"יהודים-ערבים" | עם התגים | כתיבת תגובה

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה.

היה ב-על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

חבר הכנסת איימן עודה על הערבים-היהודים – בעברית ובערבית

חבר הכנסת איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, נשא דברים באירוע השקת שדולת חברי הכנסת למען שימור וטיפוח מורשת התרבות של יהודי ארצות ערב והאיסלם, שהתכנסה היום לראשונה בכנסת:

מדברים הרבה על חשיבותה של תרבות פלורליסטית בימים האלה, ולצערי מדברים יותר מדי על ערבים מצד אחד ויהודים מהצד האחר, מהלכים אימים על תיאטראות ערבים, ומנגד שואלים מדוע אין השקעה תרבותית בפריפריה.

התרבות של יהודי ארצות ערב, היהודים הערבים, היא מפתח לאפשרות אחרת: מדוע שלא נדבר על תרבות יהודית וערבית משולבת, משותפת. הרי, התרבות של יהודי ארצות ערב לא היתה רק תרבות קהילתית ומסורתית של הקהילות המיוחדות הללו, אלא גם חלק מתרבותו של המרחב הערבי כולו.

עוד מתקופת הג'האליה, לפני בוא האיסלאם, אנחנו יודעים על דמויות כמו שמואל בן עדיה, שהיה משורר חשוב ומשפיע עוד לפני לידתו של הנביא מוחמד. קרובות אליי במיוחד מילותיו: "אִם לֹא יִטָּמֵּא בִּנְבָלָה כְּבוֹד אָדָם, כָּל לְבוּשׁ שֶׁיִּלְבַּשׁ אֶת יָפְיוֹ בּוֹ יַכְלִיל; בִּזַּתְנוּ אִשָּׁה: מַה זָעוּם מִסְפָּרְכֶם, וָאַשִּׁיב לָהּ: אַךְ קֹמֶץ נֶחְשָׁב לְאָצִיל".

ובתקופה המודרנית די אם נזכיר את הזמרת לילה מוראד במצרים, את האחים דאוד וסאלח אלכוויתי בבגדאד, את זוהרה אלפסיה במרוקו, כדי לדעת שהיהודים היו נטועים עמוק במורשת התרבות הערבית, והיא היתה נטועה בהם. גם מי שיצר בעברית ובתוך המסורת הדתית היהודית היה חלק מסביבתו, כמו למשל הפיטן הגדול רבי דוד בוזגלו, שכתב בגעגועיו למרוקו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה".

אך לצערנו, המציאות של מדינת ישראל לא הרשתה את העושר התרבותי הזה, לא רק משום שהתרבות הזאת נחשבה ל"נחותה", אלא כי היא טישטשה את הגבול שניסתה ההגמוניה התרבותית לצייר בין יהודים וערבים. אסור היה להעלות על הדעת שיהודים וערבים יכולים לשאוב מאותה תרבות משותפת. זו הסיבה שאנחנו חייבים, למעננו, למען העתיד שלנו, להעלות על נס את התרבויות הנשכחות הללו, שהיה בהן עושר גדול שרובו אבד.

חשוב להזכיר גם את החלק שהיה לאזרחים הערבים הפלסטינים בישראל בשימור והצלת חלקים מהתרבות המפוארת של יהודי ארצות ערב. השחקן אריה (אלבר) אליאס שהלך לעולמו השנה, ואשר בתחילה לא התקבל לתיאטרון הממסדי בגלל מבטאו הערבי, פעל בישובים הערבים והקים בהם יוזמות תיאטרון כבר בתקופה של הממשל הצבאי הנורא. מוסיקאים כגון אברהם סלמאן וזוזו מוסא שפעלו בתזמורת קול ישראל בערבית, והסרטים הערבים ששודרו בערוץ הראשון ויועדו במקור לצופים הערבים, היו מפלט תרבותי עבור היהודים המזרחים שבו זכו לראות סרט בשפתם.

כמובן, אסור לשכוח גם את אנשי הספרות, את סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך ואחרים שהעיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית, בניצחו של הסופר אמיל חביבי, היתה המקום הראשון שבו הם הוזמנו לכתוב את יצירותיהם עוד לפני שפנו לכתיבה בעברית והתקבלו הרבה אחר כך על ידי הממסד. היהודים מארצות ערב הועשרו על ידי התרבות הערבית הפלסטינית וגם העשירו אותה, גם בימים הקשים ביותר.

לשמחתי, יותר ויותר צעירים יהודים וערבים מגלים בתרבות הזאת עניין מחודש, ויש יוזמות חדשות לחפש את החיבורים שכמעט נעלמו. מרגש לשמוע את התזמורת האנדלוסית הישראלית, שמנגנים בה ביחד יהודים וערבים, ומכעיס שהיא צריכה לדרוש בכל פעם מחדש תקצוב ראוי כפי שזוכות לו התזמורות המערביות הקלאסיות. מרגש לפגוש את הצעירים המזרחים החוזרים למורשת סביהם ולומדים מחדש את השפה הערבית, לא למטרת "דע את האויב", אלא כדי להכיר את עצמם, את מורשתם, ודרכה מחפשים חיבורים של פיוס וחיים משותפים.

אם אנחנו שואפים לעתיד של קיום משותף, הגיע הזמן לתת לתרבות לפורר את החומות במקום להגביה אותן. היו שהציעו לכולנו להיות "וילה בג'ונגל". זו טעות נוראה שתעלה לנו בשנים ארוכות של סבל לכולם. במקום זאת צריך להיפתח, קודם לכל תרבותית, למרחב סביבה, לשיתופי פעולה וחיבורים חדשים.

את האיומים והרדיפה כלפי התרבות הערבית – הממשלה צריכה להפסיק מיד, לאפשר את העושר התרבותי שקיים כאן, ולהשוות את התקציבים המופנים לתרבות הערבית והמזרחית לאלה של התרבות היהודית-המערבית.

אני רואה כחלק עיקרי בשליחותי בכנסת את המאבק למען צדק לאוכלוסייה הערבית, נגד גזענות ואפליה, ולמען שוויון אמיתי בארץ. העמדה הערכית – היא להיות בן-אדם בכל מצב. לא להיות נגד גזענות כלפי ערבים, רק משום שאני ערבי. אלא להיות נגד גזענות כלפי ערבים, או כלפי מזרחים, או כלפי כל קבוצה הסובלת מאפליה – בגלל מחויבות לחברה צודקת יותר ואנושית יותר. זה האתגר של כולנו.

 ايمن عودة:

بالأمس اجتمع لأول مرة اللوبي البرلماني للحفاظ على تاريخ وثقافة اليهود في البلاد العربية والاسلامية. شاركت في هذا الاجتماع، الذي بادرت اليه النائبة كسانيا سباتلونا بسبب أهميته.

يتحدثون كثيرًا عن اهمية التعددية الثقافية في هذه الايام، وللأسف يتحدثون عن العرب من جانب واحد وعن اليهود من الجانب الآخر. يهددون المسارح العربية، ومن جهة أخرى يتحدثون عن عدم الاستثمار في الثقافة العربية. ثقافة اليهود في البلاد العربية، اليهود العرب، وهذه الثقافة تشكل مدخلا لإمكانيات أخرى: لماذا لا نتحدث عن ثقافة يهودية عربية مشتركة الى جانب الخصوصية القومية كل على حدة، فثقافة اليهود ابناء البلاد العربية لم تكن ثقافة تقليدية للجالية المحلية فقط، انما كانت جزءًا من الثقافة العامة في المحيط العربي.

منذ العصر الجاهلي، قبل الاسلام، نحن نردد اسماء السموأل بن عادياء، الشاعر البليغ المؤثر، قبل ولادة النبي العربيّ، وما زالت كلماته تردّد:

إذا المرء لم يُدنس من اللؤم عرضه , فكلّ رداء يرتديه جميل
تعيّرنا أنا قليل عديدنا , فقلت لها إن الكرام قليل

وفي العصر الحديث يكفي ان نذكر ليلى مراد في مصر، والاخوان داوود وصالح الكويتي في بغداد، وزهراء الفاصيا في المغرب، لمعرفة أن اليهود (اليهود العرب) كانوا منغرسين عميقًا في الثقافة والحضارة العربية، وهي كانت جزءًا منهم ايضًا. كذلك فمن أنتج باللغة العبرية وفي خضم التقاليد الدينية كان جزءًا من محيطه، كالرابي دافيد بوزاغلو، الذي كتب في اشتياقه الى المغرب: هناك عرب وعبريون، معًا كلهم ملتفّون، وقلوبهم مانحون، مع كل نغمة وأغنية.

لكن للأسف فإن واقع دولة اسرائيل لم يتح أية إمكانية للثراء الثقافي هذا ان يستمر، ليس فقط لأن هذه الثقافة هي "الوضيعة"، إنما لأنها أزالت الحدود التي حاولت الفئة المسيطرة فرضها على الاجواء الثقافية بين العرب واليهود.

كان ممنوعًا أن يعتقد ان اليهود والعرب بإمكانهم الاستلهام من ذات الثقافة المشتركة. هذا السبب الذي من أجله نحن ملزمون، لأجلنا، من أجل مستقبلنا المشترك، أن نستنهض هذه الثقافة المنسيّة، التي كان بها الكثير من الغنى الذي ذهب مهب الرياح.

من المهم تأكيد الجزء الخاص للمواطنين العرب الفلسطينيين في اسرائيل في المحافظة على أجزاء من هذه الثقافة وانقاذ بعض منها. الممثل ارييه (البير) الياس الذي ودع الحياة هذا العام، والذي لم يُقبل للعمل في المسرح الرسمي بسبب لكنته العربية، فقد عمل في البلدات العربية وأقام مبادرات لمسارح محلية في فترة الحكم العسكري. موسيقيون أمثال أبراهام سلمان وزوزو موسى اللذيْن عملا في فرقة صوت اسرائيل بالعربية، والأفلام العربية التي بُثّت في القناة الأولى، كانت ملاذ اليهود الشرقيين الثقافي لرؤية فيلم بلغتهم.

بالطبع، لا يمكن نسيان الكتاب: سامي ميخائيل، وشمعون بلص، وساسون سوميخ وآخرين، الذين رعتهم الصحافة العربية للحزب الشيوعي، بقيادة الكاتب اميل حبيبي، والتي كانت المكان الأول الذي اُتيح لهم الكتابة فيه ونشر ابداعاتهم قبل تحولهم للكتابة باللغة العبرية، وقد تمّ استيعابهم من قبل المؤسسات السلطوية. اليهود من البلاد العربية نهلوا من الثقافة العربية الفلسطينية وأغنوها ايضًا، حتى في اصعب الاوقات.

من دواعي سروري، ان يتزايد الشباب اليهود الذين يبدون اهتمامًا بهذه الثقافة مجددًا، وهناك اخبار ومبادرات عمن ينفضون الغبار عن هذه الثقافة المنسية. مثير جدًا ان تسمع الفرقة السمفونية الاندلسية، التي يعزف بها معًا عربٌ ويهود، ومن المثير للغضب أن تطلب هذ الفرقة كل مرة مجددًا ميزانيات ملائمة كما تحظى بها فرق الموسيقى الغربية الكلاسيكية. من المثير أن تلتقي الشباب اليهود الشرقيين الذين يعودون الى إرث أجدادهم ويتعلمون من جديد اللغة العربية، ليس لأهداف "اعرف عدوك"، انما من اجل ان يعرفوا انفسهم، وتاريخهم وتراثهم، ومن خلالهم يفتشون عن نقاط الالتقاء للتصالح والحياة المشتركة.

اذا كنا نصبو لمستقبل مشترك، فقد آن الأوان لأن نعطي للثقافة أن تزيل الحواجز بدلاً من رفعها. كان هناك من اقترح أن نعيش بـ"فيلا في الجونجل" داخل الشرق. هذا خطأ كبير سيكلف الجميع سنوات طويلة من العذاب. بدلاً من ذلك يجب الانفتاح ثقافيًا والتلاقى مع الثقافة الشرقية.
على الحكومة ان توقف حالاً التهديدات والملاحقات للثقافة العربية، وان تتيح المجال للإثراء الثقافي، وان تساوي الميزانيات للثقافة العربية وللثقافة اليهودية الشرقية اسوة بالثقافة اليهودية الغربية.

رسالتنا في الكنيست هي من أجل العدالة للجماهير العربية، ضد العنصرية والتمييز ومن أجل المساواة الحقيقية في هذه البلاد. الموقف الاخلاقي هو ان تكون انسانًا في كل موقف، والا تكون ضد العنصرية ضد العرب من منطلق أنك عربي، وإنما أن تتصرّف كإنسان ضد أي تمييز كذلك في مواجهة التمييز ضد الشرقيين، او ضد كل مجموعة يميز ضدها، بسبب الالتزام للعيش في مجتمع عادل أكثر وانساني اكثر، هذا هو التحدي الاكبر لنا جميعًا.

פורסם בקטגוריה דיון ב"יהודים-ערבים" | תגובה אחת

המעברה הנושמת: על שירתה של אמירה הס

מאמר על שירתה של אמירה הס לכבוד זכייתה בפרס עמיחי! אינשאללה תזכי גם בפרס ישראל!

המבוקש מס' 2

המשוררת אמירה הס המשוררת אמירה הס

סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ


"70 מִינִים שֶׁל תְּמָרִים הָיוּ בְּבַגְדָד"
סִפְּרָה לִי סָבָתִי
וְהוֹסִיפָה "חֲבָל שֶׁעָזַבְנוּ,
שָׁם לֹא הָיוּ שָׂמִיִם תְּרוּפוֹת בָּאֹכֶל
שָׁם לֹא הָיוּ חָמָמָה
שָׁם לֹא הָיִינוּ אוֹכְלִים פָּרָה, וְהַקּוּבּוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת בִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ"

וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָה
עַל וַו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי.

השיר "סיפור אור ירח" התפרסם בספר "שירה בין שמואלוף לבין חזז" (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 2006).

***

המעברה של אמירה הס נושמת. המעברה היא לא רק אותם אוהלים שבהם שוכנו הורינו בהגירתם החפוזה ממדינות ערב, אל עבר הפרוייקט הציוני. המעברה של אמירה הס היא מעברה מטאפיזית הנוגעת בישויות רוחניות של הקולקטיב המזרחי ובו זמנית גם מעברה פיזית, שאל תוכה נוכל להיכנס בעזרת שירתה המקסימה.
 
בשיר – "המעברה" הפנים הלבנות המאיימות של וֶלְוָלֶה, הביצות של הנרקיסים הלבנים, כל הסימונים של "הלובן" המאיים…

View original post 298 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

המערכה הראשונה בקרב על המוזיקה המזרחית

צלילים שבקעו מהמזרח ניתן לזהות בביקורת שפרסם ביולי 1936 מבקר המוסיקה של "דבר".

"מתעוררת ההרגשה שלפנינו פרימיטיב בעל ערך רב, הזקוק לניתוח וללימוד מצד יודעי מלאכת הקומפוזיציה כדי להעלותו למדרגה אמנותית", כתב המבקר מנשה רבינוביץ לאחר שהאזין בתחנת הרדיו "קול ירושלים" לקונצרט של המלחין והזמר עזרא אהרן. בטרם עלה ארצה מעיראק היה אהרן, בשם הבמה "עזורי אפנדי", דמות מוכרת באזור וערך סיבובי הופעות בפני קהלים נלהבים במצרים, סוריה ומדינות נוספות.

הערות שוליים להיסטוריה

העימות בשאלת מקומה של המוזיקה המזרחית בתקשורת ובתרבות בישראל לא החל בהצלפה המיתולוגית של ירון לונדון בזמר נסים סרוסי, באולפן "טנדו" בערוץ 1 בינואר 1975. את שורשי יחסה של האליטה האירופית לצלילים שבקעו מהמזרח ניתן לזהות בביקורת שפרסם ביולי 1936 מבקר המוסיקה של "דבר".

View original post 510 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה