עיוורון צבעים/ אינטרוספקציה אשכנזית

עדי נס. ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000. cc: ויקיפדיה

"מאז שהייתי זעירה אני רגילה לכך שפונים אלי ברוסית, ואני רגילה להשיב בעברית: "אני לא רוסיה". הפעם הראשונה שנדרשתי לנושא המוצא העדתי שלי היה כשהייתי בת 12..." | עדי נס. ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000. cc: ויקיפדיה

על זהות, זיהוי ואמצעי זיהוי בתוך עולם הזהויות האתניות בישראל.  מאיה קוי עוברת גבול לעבר שטח חדש, חשוף ומסוכן חוזרת עם תובנות חדשות.

מאז שהייתי זעירה אני רגילה לכך שפונים אלי ברוסית, ואני רגילה להשיב בעברית: "אני לא רוסיה". הפעם הראשונה שנדרשתי לנושא המוצא העדתי שלי היה כשהייתי בת 12,  וגבר צעיר שנענה בשלילה לשאלה אם אני רוסיה, המשיך ושאל אותי מה אני, בעצם. מלמלתי משהו על כך שאני צברית, והוא להפתעתי שאל בקוצר רוח "לא, נו, את אשכנזית או מזרחית?". חשבתי על זה רגע ועניתי: "עשכנזית!", בא' גרונית ודגושה ובמילעיל. כשחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי היא אישרה: כן, את אשכנזית. הנסיונות של הסביבה לברר לעומק מה אני בדיוק נתקלו אצלי בחומה של בורות ובלבול, ונענו לרוב ב"הונגריה ורומניה ופולניה ועוד כמה, נראה לי, אבל אני לא בטוחה". בעיקר ממש לא הבנתי למה ואת מי זה מעניין כל כך. פרוייקט השורשים שעשיתי, כמו כולם, בכיתה ז' בעיקר הבהיר לי שהמון דודים ודודות שלי נספו בשואה. נראה היה לי טבעי שסבא וסבתא שלי מדברים על ילדותם בירושלים וחיפה, והנחתי שמטרת הפרוייקט הזה היא ללמד אותי על עבר המדינה.


אני דור שביעי, חמישי ושלישי בארץ. האליטה האחוס"לית הישנה מגולמת בדנא שקיבלתי מאבא שלי, ובהשפעה שספגתי מהוריו. אף פעם לא התעניינתי במוצא הסובבים אותי. לקח לי שנים להבין מה ההבדל בין תימני ומרוקאי. העובדה שהחברה הכי טובה שלי בחטיבה היתה חצי מצרית תמיד נראתה לי איזוטרית, ולא הבנתי למה היא מתעקשת לדבר על זה מדי פעם. מבחינתי כולם היו שווים, לא הבחנתי בין צבעים, ולכולם זכויות שוות בלי קשר למוצאם.
בתנאי כמובן, שהם אוהבים את אותה מוזיקה כמוני, ושאינם ערסים או פרחות.

מעולם לא החשבתי את עצמי כגזענית, אבל היו לי היררכיות בראש. חכם טוב יותר מטיפש, שחור יותר טוב מורוד, ליברלי ונאור זה הרבה יותר טוב מגזעני, קוראי ספרים יותר טובים מרקדנים, פריקים יותר טובים מערסים ועוד המון היררכיות קטנות. מבחינתי הן אף פעם לא התקשרו לגזע או לעדה מסויימת, ולא החשבתי את עצמי כגזענית. אליטיסטית ומתנשאת? ודאי, אבל גזענית אף פעם.

הקריטריון לפיו שפטתי ודירגתי היה אינטיליגנציה.  האמירות החוזרות ונשנות של אמא שלי בדבר קריטריונים אחרים והטלת הספק והביקורת באובססיה שלי לדרג הכל לא ממש השפיעו, והמשכתי לשים אנשים על סקאלות, ולחלק אותם בין חכמים וטיפשים, תרבותיים ולא תרבותיים. שפטתי מוזיקה ואת האנשים שמאזינים לה על פי אותה סקאלה.

בהתחלה בזתי לאנשים ששומעים פופ, כי פופ זה שטחי ופשוט וורוד. בזתי לאנשים ששומעים מוזיקה אלקטרונית, כי אין בזה בכלל מילים או תוכן, ולכן זה לא שווה כלום. בזתי לאנשים ששומעים קלאסית, בזתי לאלו ששומעים מוזיקה מיינסטרימית מדי, ובזתי לאלו שלא היה להם אכפת.
ככל שהתבגרתי הצלחתי לשלב יותר ויותר סגנונות מוזיקלים בתוך מה שבסדר ונכון, מה שאפשר להכיל. בשלב מסויים גם איבדתי את הפריזמה ההיררכית כלפי סגנונות מוזיקלים (אחרי שקראתי בתדהמה ביקורות ענייניות של בן שלו על אלבומים של ביונסה וליידי גאגא), ופשוט נהניתי להקשיב למה שבאותו רגע עשה לי טוב.
כלומר, חוץ ממוזיקה מזרחית.

שהייתי בת 16-17 מישהו שאל אותי מה אני אוהבת לשמוע, ועניתי לו "הכל, חוץ ממזרחית". אני תיעבתי מזרחית. חשבתי באמת ובתמים שזו מוזיקה נחותה , גרועה, עם מילים מטומטמות שנגועות בסקסיזם. אנשים ששמעו מזרחית להנאתם תויגו אצלי כאחרים, כאלו שהם בודאות לא חומר לבן זוג או חבר. זו הרי מוזיקה של ערסים ופרחות, וערסים ופרחות הם האויב.

מוזיקה נחותה?

מוזיקה נחותה?

במרחב המעוות של גיל ההתבגרות יש תמיד אויבים, קבוצות שיוך וקבוצות להתנגד להן. יש היררכיה חברתית מעוותת. הקבוצה שאני השתייכתי אליה היתה הרבה מתחת לזו של הערסים והפרחות. שנאתי אותם כי הם היו יותר פופולרים, כי המוזיקה שלהם היתה שטחית, כי הם היו שמחים, ולא דכאוניים ועמוקים. קינאתי בהם. לא שנאתי אותם כי הם היו מזרחים. לא עשיתי את הקישור בין מוזיקה מזרחית למזרחים, בין ערס ופרחה למזרחי. לא עשיתי את הקישור הזה (ולמעשה, אני בקושי עושה אותו עד היום), כי מבחינתי זה שנולדת מזרחי לא דן אותך לתרבות מסויימת, העדפות מסויימת, או (כמו שאני ראיתי את זה) למנת משכל מסויימת. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ולהיות חכם, עמוק ומשכיל בלי קשר למוצא שלך. המוצא לא עניין אותי, מה שעניין אותי היה הדמיון התרבותי שהיה פתוח לכל ללא קשר למוצא.

זו פריזמה בה השתמשתי שנים- אין לי בעיה עם מזרחים, אבל אנשים ששומעים מזרחית הם טיפשים. ידעתי שיש אי צדק עדתי היסטורי ועכשווי, והמאבק נראה לי צודק מאין כמותו, אבל השוויון ששאפו אליו היה מבחינתי שוויון בקבלה למקומות עבודה, שוויון בשכר, שוויון בהזדמנויות. תחרות על בסיס אינטלקט ויכולת בלבד, ולא על בסיס מוצא. והקשר בין מוזיקה מזרחית ומזרחים נותר עלום.

זו פריזמה שלמדתי לקרוא לה ליברלית, שחלה אצלי עד היום גם בדיונים על פמיניזם. אני שונאת את השיח על "מוח נשי" והבדלים בין גברים ונשים, כי אני חושבת שלכולם יכולת זהה לשחק במשחק ההגמוני. צריך להתחשב ולאפשר התגברות על הבדלים ביולוגים והבניות חברתיות של נשים (דפקטים כמו היכולת ללדת, למשל) כדי שנוכל לשחק במגרש של הגברים.

עם התפיסה הזו הגעתי לאוניברסיטה, ושמחתי לראות שם ערבים ויהודים, נשים וגברים. לקח לי הרבה זמן לגלות שחברים שרכשתי שם הינם גם מזרחים, אבל אחרי שגיליתי גם על זה שמחתי.

מה שלא שמחתי עליו זה על המרחב התרבותי הישראלי שהשתנה למול עיני, אותו הרגשתי שאני מאבדת. בחתונות השמיעו מזרחית, אנשים בעבודה שמעו מזרחית  באוטו, ערוץ 24 הפך לערוץ של "ערסים ופרחות" ויותר ויותר תוכניות בפריים טיים נתנו מקום לתרבות הזו, התרבות שאני הגדרתי כנחותה. חשבתי על זה כטמטום של התרבות, כהפיכתה לעממית במובן רע, שמונעת משיקולי רייטינג ופניה לציבור הטיפש, המכנה המשותף הנמוך ביותר.

הפוסט הזה והדיונים בעקבותיו זעזעו אותי. לא בגלל השימוש במונח "ערבי- יהודי", אלא בגלל התביעה לשלב את התרבות הזו במיינסטרים הישראלי, כאילו זו לא נכות עליה צריך להתגבר אלא חלק לגיטימי מהתרבות הישראלית. הבעתי שם את הדאגה שלי מכך שלא נותר מרחב ישראלי ישן, מכך שיש השתלטות יהודית ערבית על התרבות ולא נותר מקום למערב. הפוסט הזה זעזע אותי כי הוא הכריח אותי להכיר בכך שאני גזענית, וששיח הזהויות שהסתכלתי עליו מהצד בהבנה אינו איזו אפיזודה לגילוי עצמי של האחר, אלא משהו שנוגע גם אלי, משהו שנוגע לתרבות הישראלית כולה. שישראל אינה מורכבת רק מאנשים מערביים ממוצאים שונים, אלא גם ממזרחיים עם תרבות מזרחית, ושזה לא נחות, אלא פשוט שונה ושווה ערך. ישראל עצמה היא גם מזרחית וזה מפחיד כי זה אומר שאני מאבדת בישראל כזו את העמדה ההגמונית הבלתי מעורערת שלי.

זה זעזע אותי כי הבנתי את הקישור שעשיתי בין טמטום ומוזיקה מזרחית, את הקישור שלא עשיתי בין ערסים ופרחות למזרחיות, את נקודת העיוורון העצומה שלי לגבי עצמי ולגבי המקום ההומוגני תרבותית ממנו הגעתי. זה לא משהו שנפתר ביום, זה מאבק מול עצמי, מול שבעה דורות של מה שהחשיב את עצמו כישראליות שורשית, אמיתית, חסרת מוצא וקוסמופוליטית. זה חשף מנגנונים עמוקים של אפליה אצל אישה שלא רואה צבעים ומוצאים, כל עוד הם דומים לה תרבותית.

יש פה כמובן גם עניין של קנאה. קנאה בכך שבעוד שמרוקאים ומצרים וסורים ועירקים ותימנים יכולים לנבור בעבר שלהם ולמצוא מסורת, מה שנשאר לי, הצברית האולטימטיבית, זו ישראליות מתפוררת עם עבר אפל. פרט לפירורי מורשת הונגרית מעורבת ומתה, אין לי מסורת. המסורת שלי היא התרבות הישראלית שמפסיקה להיות קונצנזוס, צעד אחר צעד, ומפנה את מקומה בצדק למי שהיה האחר וזכה להתעלמות. עם התחלתו של תיקון העוול ההיסטורי הזה, לא רק במובן שוויון ההזדמנויות אלא במובן העמוק יותר של הדרישה הצודקת לחלק בקונצנזוס התרבותי, המורשת התרבותית שלי נעלמת ונשארת רק איזו מערביות כללית כזו, כמעט אנגלוסקסית. אין לקרוא את זה כדרישה להתחשבות או להחזרת הגלגל אחורה, אלא כנסיון כן שלי להבין מה עובר לי בראש, ואיפה ההתעוררות של השיח העדתי נוגעת בי.

(תמונה: שאדי בסול)

אני לא יודעת איפה זה שם אותי לגבי עיוורון הצבעים הזה, כי אינטואיטיבית אני לעולם לא רוצה להתנצל עליו- לא כי להיות מזרחי זה רע ולכן טוב שאני לא שמה לב, אלא כי בעיני מוצא באמת אינו עניין גדול, זה לא משהו שמעניין אותי במיוחד. מצד שני, אני יודעת שחוסר העניין הזה הוא פריוויליגיה, עיוורון הצבעים הוא פריוויליגיה של מי שלא חש על בשרו קיפוח עדתי או נאבק לשוויון והכרה. זו ההגמוניה שעושה טובה למי שמחוצה לה וסולחת על מוצאים אחרים, מעלימה עין מדפקטים כמו מזרחיות או יכולת ללדת ילדים. עיוורון הצבעים הזה נורא ונפלא, הוא מכיל באהבה מתוך עמדה מובלעת של עליונות, הוא התבוננות מלאת תקווה קדימה בלבד שאינה מתייחסת לעבר וזוועותיו ובכך גם מתעלמת בלי כוונה ובלא מודע מכאב של אחרים.

מאת: מאיה קוי

**תודה לליהי יונה, מעיין סודאי, רעות כהן, טל מטלון ורבות אחרות שעזרו מבלי דעת לכתוב את הפוסט הזה.

הפוסט התפרסם לראשונה במורבאטר

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על עיוורון צבעים/ אינטרוספקציה אשכנזית

  1. יוסי בוזגלו הגיב:

    כל הכבוד על הכתיבה הכנה והאמיצה!!

  2. Mati Shemoelof הגיב:

    תודה יוסי (מתי ש.)

  3. עזרא הגיב:

    ברמה האישית זה יפה, אבל זה לא צריך להיות פה, פרסים לאשכנזים יש לתת תמורת מעשים ולא תמורת מילים.

    • מיקי הגיב:

      אני חושבת שלהעלות מילים כאלה לרשת זה מעשים. ובאופן כללי חשיבה של פרסים או עונשים היא חשיבה של אפליה מתקנת או נקמה (הם די דומים בעיני בסופו של דבר), וזה לא מה שיוציא אותנו מהמעגל הזה לטובת תיקון העוול ומציאת אלטרנטיבה אמיתית טובה לכולם.

  4. מאיר עמור הגיב:

    אני חושב שיפה מאוד שמישהי/מישהו מצליח/ה לזהות תוך כדי תנועת הרכבת את המרכיבים הסטטיים והמרכיבים הדינמיים בתחושות ובמחשבות של עצמה. זהו הישג אינטלקטואלי. היכולת לראות ולדמיין תנועה תוך כדי תנועה ונייחות בתנועה של גופים אחרים היא יכולת לדמיין מצבים עתידיים ומצבים היסטוריים. היכולת הזו היא רמה של מודעות עצמית החושפת את הרבדים של המציאות החברתית ועל כן היא גם בהכרח – מודעות חברתית. "עיוורון צבעים" הוא מאמר יפה ברמה הסובייקטיבית הדן באספקטים בין אישיים של לחשוב את עצמי והאחר חושבים בעת ובעונה אחת. להגיע לרמה של מודעות עצמית עם אלמנטים על מודעות חברתית זהו בהחלט חידוש אישי מעניין. עד כאן הברכות והאיחולים. כאן גם צריכה להתחיל הפוליטיקה. בנקודה הזו המאמר היפה הזה מאבד גובה וגם יופי. התפיסה הפוליטית היא התגלמותה של המודעות האישית והחברתית לכדי מעשה פוליטי. אין מספיק בהודאה האישית בפגם הנובע מהעיוורון הנרכש על ידי מערכת חינוך, תרבות וערכים המעוורים את הרואים/ת. צריך גם לומר משהו על השינוי המתחייב בתהליכים אשר יצרו את העיוורן אצל העצמי ואשר יוצרים את העיוורן אצל האחר. את זה – את האלמנט הפוליטי הזה – את הקריאה לשינוי מבני הכוח אין במאמר "עיוורון צבעים". על כן איבד היופי הסובייקטיבי שבו מהברק. על כן הפך המאמר למעומם לקראת סופו. יש במאמר ניסיון לארגן את הרהיטים בחדר בסדר אחר. אבל אין במאמר ניסיון לדמיין רהיטים אחרים. אין במאמר ניסיון להיפטר מרהיטים ישנים ולא נוחים. אין ניסיון לדמיין חדר עגול ולאו דווקא מרובע ובנוי על פי המפתח של ישראל של שנות ה-60 הנאורות. למשל דימיון של חדר אחר אשר היה עשוי למנוע "עיוורון" היה יכול להיות, להניח שתרבותם של הערסים והפרחות מתבררת ומתבהרת דווקא כתרבות עם עומק שהשיטחיות הצברית לא מסוגלת לתפוס או לחדור את עומקו. אולי בעיית העומק קשורה דווקא לרדידותו של סטנדרט (קו המדידה) המידה הצברי-ישראלי-אשכנזי.
    מאיר עמור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s