בדרך לעמאן | On the way to Aman

Hebrew Then English

עטיפת ספרו של יהודה שנהב: "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות"

עטיפת ספרו של יהודה שנהב: "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות"

בדרך לעמאן | ליהי יונה

אתמול חזרתי מעמאן. נסעתי לראות את משרוע' ליילה בהופעה, במדינה הערבית היחידה שעוד אפשר לנסוע אליה במזרח התיכון. כדי להגיע לעמאן עולים על אוטובוס ישיר מנצרת, שרובו היה מאוכלס בערבים מבוגרים שנוסעים לבקר בירדן, ועוד כמה צעירים שנסעו כמוני להופעה. חווית הנסיעה הזו לעמאן הייתה מהרבה בחינות משמעותית לתהליך אישי שאני עוברת בנוגע לזהות האישית, אתנית, פוליטית שלי. זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית, עבורי.

סימבולית (או שלא) לדרך לקחתי את "היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות" של יהודה שנהב. את הביטוי הזה – "יהודים ערבים" שמעתי לראשונה בשנה א' באוניברסיטה. חבר סיפר לי שיש איזה מרצה שמשתמש בו כדי לתאר את המזרחים, ואני זוכרת שנעלבתי עמוקות. חשבתי לעצמי אז שזאת גזענות ממדרגה ראשונה, הדרה מכוערת של המזרחים וביטוי של בוז עמוק ל'עדה'.

בזמן שעבר מאותו מפגש עם המושג, הקדשתי די הרבה מחשבה לטפל בגזענות שלי כלפי הערבים. הבנתי שהערביות היא לא מילה גסה, ואינה מסמלת, כמו שלימדו אותי, את ההמון הברברי וחסר התרבות. עם הזמן, דרך התיווך של יוזמות כמו רוח ג'דידה, וכן להקות כמו משרוע' ליילה, הבנתי שהשפה שדיברו בבית של סבא וסבתא שלי (גם מהצד העירקאי וגם מהצד המרוקאי) היא ערבית, שהמוזיקה ששמעו גם היא ערבית, והאוכל שהכינו – הוא ערבי.[1]

ההתקרבות שלי אל התרבות הערבית הייתה התקדמות בשני כיוונים:  עם כל קופסא חדשה שפתחתי, קופסא ישנה נפתחה בתוכי. הרמת המסך מעל האחר – הערבי, אפשרה לי לראות פנימה לאילו חלקים בתוכי התנכרתי, ולאמץ, היום, את ההגדרה 'יהודיה-ערביה' בגאווה מחודשת.

למרות שהייתי במרוקו בעבר, שהיא מדינה 'ערבית', הנסיעה הזו לעמאן הייתה שיא מסוים בתהליך ההתקרבות הזה, הפעם הראשונה שהגעתי אל מדינה ערבית כשאני מודעת, גם אם רק בשלב ראשוני לערביות שבי.

על האוטובוס לעמאן דיברו אלי הנוסעים בערבית שלא הבנתי. יהודה שנהב כותב שהדרך היחידה ליהודים הערבים לקנות את כרטיס הכניסה שלהם אל ה'ישראליות' הייתה דרך הדחיקה של כל מה שהיה ערבי בהם. בתוך הדיכוטומיה השקרית שיצרה הישות הישראלית בין היהודיות לערביות, הדחיקו המזרחים את החלק הערבי שבהם תוך אימוץ עיקש של סממנים יהודיים. לא מפליא, לכן, שחלקים נרחבים מהאוכלוסייה המזרחית בישראל הם יהודים דתיים, מהזרם הימני במפה. ההתקרבות אל הערבים או ההתרחקות מהדת סימלו עבור היהודים הערביים את טשטוש הגבולות בינינו לבין ה'אויב' כפי שהוגדר ע"י הציונות.

על האוטובוס, זקנה ערבייה מבוגרת סיפרה בדיחות בערבית שלא הבנתי לשאר הנשים הערביות באוטובוס. בשלב מסוים היא הוציאה פיתות עם בשר והציעה לנו. כשסירבנו בנימוס היא הסבירה פתאום בעברית – אתם יכולים לאכול את זה, זה כשר, אני שומרת שבת. היא הייתה יהודיה סורית שעלתה לארץ לפני די הרבה שנים, אבל בניגוד אלי, למשל – לא התנכרה לערביות שבה אלא שימרה אותה באופן שלא אפשר לא לי ולא לאף אחד אחר על האוטובוס להכניס אותה ל"תבניות המוכרות". ודווקא מתוך הבלבול הזה, הצלחתי להבין את עצמי יותר טוב מאי פעם.

אחת ההנחות המרכזיות שמבססות את הפרדיגמה שבמסגרתה מתנהל הסכסוך הנוכחי היא ההנחה שיש שתי אוכלוסיות שנמצאות במרחב הסכסוך, 'אנחנו' ו'הם', שלכל אחת מהן יש אינטרסים מנוגדים ומובחנים. אני מרגישה שהחיבור המחודש שלנו המזרחים לערביות שלנו יש בו פוטנציאל עצום לשינוי הפרדיגמה הזו.

אחת הטענות המרכזיות והמוצדקות שנשמעות כנגד פתרון שתי המדינות שנמצא היום על הפרק היא ההתעלמות שלו מהבעיה של ערביי 48, והותרתם במדינה בה אין ייצוג למורשת, היסטוריה, שפה ותרבות שלהם. מה שאני מבינה לאחרונה הוא שהחלוקה למדינה פלסטינית-ערבית ומדינה יהודית שאינה-ערבית מתעלמת גם מהאינטרסים, המורשת והתרבות שלי, כערביה, וכופה עלי בשנית את הדיכוטומיה הכוזבת של היהודי-ערבי.

"Free Palestine" קרא הזמר הראשי באמצע ההופעה, וכולנו – הפלסטינאית מרמאללה, הפלסטינאי-הישראלי מיפו, אני, יהודיה-ערביה מחיפה, ויהודים-אשכנזים – עודדנו אותו ביחד. לא היה שם 'אנחנו' ו'הם' כי היה ברור שיש יותר קטגוריות של 'אנחנו' ו'הם' אליהן ניתן לחלק אותנו ולא היה טעם. נוצרה שם ישות חדשה, שלא רואה בערביות כניגוד של שום דבר, אלא כחלק טבעי ואינטגרלי מהזהות של כל אחד מאיתנו.


[1] כמובן שלא מדובר באותו האוכל ואותה המוזיקה, ועל ההבדלים בתוך התרבות הערבית כתבו יותר טוב ממני, אבל לצורך הפוסט הזה, בכל זאת אני מבקשת להניח שיש אי אילו גורמים מקשרים, מוטיבים מרכזיים שניתן לצייר ביניהם קו, גם אם הקו הזה נוצר וכונן ע"י מה שאינו-ערבי. אפשר לראות בזה סוג של 'מהותנות אסטרטגית', ולא יותר מזה.

***

A Lebanese band’s concert in Jordan offered  this Arab Jew from Haifa a new take on her identity and one of the of the key premises of the Arab-Jewish conflict.

By Lihi Yona
Mashrou3 Leila in concert, Amman, August 2011. Photo by Mati Milstein.

Last Tuesday, I returned from Amman. I went to see a concert given by the Lebanese band Mashrou3 Leila in the only Middle Eastern Arab country still open for Israeli Jews to freely visit. The best way to get from Israel to Amman is by bus from Nazareth. The passengers were mostly elderly Arabs going to travel in Jordan and the rest were a bunch of fellow concertgoers.

My journey to Amman and back was critical to the evolving process I am currently undergoing relating to my personal, ethnic and political identity. The identity of the Arab Jew, while rendered a near impossibility in today’s Israeli socio-political reality, is nevertheless essential to who I am and how I see my world.

Symbolically (or not), my book for the road was Tel Aviv University sociologist Yehouda Shenhav’s: “The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity.”

I first heard the term “Arab Jews” in my freshman year of university. A friend of mine told me a certain professor used it to describe Mizrahi Jews (Israelis whose origins are in Arab and Muslim countries), and I remember I was deeply offended. I remember thinking that the use of the term “Arab Jews” was racist and exclusive. I felt that the word “Arab” was used as a collective insult against Jews of “Oriental origin” such as myself.

A long time has since passed, during the course of which I have dedicated much effort to dealing with my own racism towards Arabs. This was also a period of time during which I realized that the word “Arab” is not an insult and does not symbolize, as I had learned from Israeli societal norms, a barbaric and culture-less mass.

During that time, with the help of initiatives like Ruch Jedida, and bands like Mashrou3 Leila, I realized that the language that was spoken in the homes of my grandparents (who are of both Moroccan and Iraqi origin) was Arabic. The music they played was Arab music, and the food I ate as a child in their homes was Arab food. (Obviously, there are many types of Arab Jewish foods, and there are excellent articles discussing the great culinary variations within Mizrahi culture. But for the purposes of this post, I maintain that there is greater similarity between various Arab Jewish dishes than there is between Mizrahi cuisine and traditional Ashkenazi cuisine.)

My discovery of  Arab culture was, in fact, a movement in two directions. With every new box I opened in my studies, an old box that rested inside of me was revealed. Unveiling the “other” – the Arab – allowed me to discover the parts of my identity from which I had up until then been alienated. Later, this process allowed me to embrace the Arab Jew with a renewed pride.

Though I have previously traveled in Morocco, this trip to Amman represented an apex in my process of personal evolution: this was the first time I visited an Arab country with a conscious awareness – even if still in its initial stages – of the “Arabness” in me.

On the bus to Amman, the other passengers spoke to me in Arabic – a language that I do not understand. Shenhav says that the only way for Arab Jews to earn their “ticket” into Israeli society is via denying all that is Arab inside them.

Trapped inside the false dichotomy of Jewish-versus-Arab that was created artificially by  Israel, the Mizrahi Jews had to suppress their Arab characteristics and stress their Jewish characteristics. (Which makes it hardly surprising that major parts of the Mizrahi community in Israel are today both religious and politically right wing).

Getting too close to Arab culture or too far from Judaism symbolizes for the Arab Jews the blurring of the boundaries between “us” and “them” – “them” being the Arab “enemy” – which is the dominant narrative authored and imposed by the Zionist movement.

Back to the bus. An elderly Arab woman told jokes in Arabic that I did not understand to the other Arab women around her. At some point she took out some sefihe – an Arab bread topped with meat – and offered it to us. When we first politely refused she said in Hebrew, “You can eat it. It’s kosher. I’m religious.” She was a Syrian Jew that came to Israel years ago. Unlike me, however, she had not turned her back on her Arab origins, but rather preserved them in a way that made it difficult for me, and for others in the bus, to fit her into any preconceived category or stereotype.

And it was in this unsettling moment of confusion that I suddenly understood myself clearer than ever. One of the major assumptions in the heart of the primary existing paradigm of the Arab-Israeli conflict is that there are two different populations in conflict – “us” and “them” – and that each has distinctive, opposing interests. I believe that the re-connection of Mizrahi Jews to our Arab origins has a huge potential to alter the paradigm of the conflict.

One of the key and best-founded arguments against the two-state solution – the most accepted mainstream liberal interpretation of that separation – is that it neglects to consider the ‘48 Palestinians (those who remained in what is now the State of Israel following the 1948 Middle East war), and leaves them in a Jewish state with no representation of their heritage, history, language and culture. What I understand today is that the division of land into two separate Palestinian Arab and Jewish, non-Arab countries also ignores my interests, heritage and culture as an Arab Jew, and would impose on me once again this artificial dichotomy of Arab vs. Jew.

Free Palestine!” called the lead singer of Mashrou3 Leila from the stage in the middle of the concert, and all of us – Palestinians from Ramallah, Palestinian-Israelis from Jaffa, I, an Arab Jew from Haifa and Ashkenazi Jews from Tel Aviv, cheered. I felt that there was no “us’ and ‘them’ at that moment, partly because there were too many possible ‘us’s and ‘them’s into which we could be divided.

For me, just then, a new entity was created, one that does not perceive Arabs and Arabness in contrast or opposition to anything, but that rather sees “Arab” as an integral, essential and totally natural component of our own identity.

Lihi Yona is an Israeli feminist activist and blogger. Her Hebrew blog is Reuma.

This article was first published on 972magazine

מודעות פרסומת

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיון ב"יהודים-ערבים", עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

38 תגובות על בדרך לעמאן | On the way to Aman

  1. אליסף הגיב:

    אהבתי.

    תגידי פעם הבאה שיש הופעה שווה – אצטרף איתך לעמאן.

    אליסף

  2. פינגבאק: I am an Arab Jew | Public Enemy #2

  3. ג'וני ספקטור הגיב:

    גם אני רוצה להיות ערבי. איפה נרשמים?

  4. דרול הגיב:

    זהו ,יש אנחנו ויש הם.
    את שייכת להם.
    לא בגלל שסבתא שלך באה מעיראק או ממרוקו.

  5. גילה הגיב:

    זה כל כך טבעי ונכון!
    למה לעזאזל כל כך קל לנו להגדיר יהודי שבא מארצות הברית כיהודי-אמריקני, או יהודי שבא מצרפת יהודי-צרפתי ולעומת זאת אנחנו מתקשים להגדיר יהודי שבא מארצות ערב כיהודי-ערבי?
    הקושי שלנו להגדרה נובע בדיוק מהדיכוטומיה שצרבו לנו בגנטיקה התרבותית-הישראלית, ולא כך צריך היה להיות.
    אני חושבת על זה שיש קבוצות יהודים נוספים, שבאו מהתפוצות הפחות נחשבות שהמילה "יהודי" הושמטה בעבורם בכלל, למשל: אנחנו לא אומרים יהודי-רוסי או יהודי-אתיופי. אנחנו פשוט מדירים את אלה שלצערי פחות נחשבים ולכן אנחנו קוראים להם רוסים ואתיופים.
    אם מדברים על גזענות ועל צדק חברתי בנשימה אחת – הגיע הזמן באמת לשבור את הפרדיגמות הישנות שכובלות ולייצר פרדיגמה אחרת שתאפשר קיום אנושי ומכובד לכולם!!!
    ובהקשר הזה אני רוצה להוסיף סיפור קטן מאותה הופעה בעמאן (שגם אני הייתי בה):
    שעה שעמדנו בתור להיכנס להופעה ופטפטנו בינינו בעברית ניגשו אלינו בחיוך גדול שתי צעירות ואמרו: "כל כך טוב לשמוע עברית בתוך כל ההמולה, זה מרגיש בבית" והחלו לשוחח איתנו.
    שתיהן היו סטודנטיות מאוניברסיטת תל אביב. שתיהן היו ערביות-ישראליות.
    כל כך התרגשתי שהן הרגישו בבית כששמעו עברית!
    ככה זה צריך להיות!
    תודה על המאמר מאיר העיניים.
    גילה

  6. אורי סבח הגיב:

    טוב, נמשיך את הדיון כאן ולא בטוויטר, זה מתאים יותר.
    רציתי לומר שיש הבדל בין זהות עיראקית, מרוקאית, כורדית, פרסית, איראנית, אזרית, טורקית לבין זהות ערבית, לבין זהות מוסלמית. והתחרות בין הזהויות האלה לא הוכרעה גם בעיראק, מרוקו, כורדיסטאן, איראן, לבנון, ישראל. למה להגיד יהודים-ערבים ולא יהודים-מוסלמים? אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל תנו לי רגע.

    יהודים שהגיעו לישראל מאיראן – האם הם יהודים ערבים או לא? אבא שלי, שהגיע מכורדיסטאן (העיראקית) – האם הוא יהודי ערבי או לא? (הוא יגיד שלא, די בצדק). הרי הם אינם ערבים בכלל ולא מדברים ערבית. נראה לי שהכותרת "יהודים-ערבים" היא קצת תרגום אחר לקטגוריה של "מזרחים", כלומר – האוריינטלים (הלבנטינים?), אלה שאינם אשכנזים. זו קטגוריה שמקורה אוריינטליסטי משהו, שרואה במי שאינו "אנחנו" (האחוס"לים) כאחר. חלק מהאחרים השכילו ולמדו (במערב) ומנסים להסתכל על המציאות מהצד השני של המראה, ורוצים לקרוא לעצמם בשמות שאינם אוריינטליסטים. אבל השיח הזה מאמץ בעצם את הפאן-ערביות / פאן-אוריינטליסטיות המלאכותית הזו.
    ה"הפך" של יהודים-ערבים אינו יהודים צרפתים, או יהודים פולנים או יהודים גרמנים. ה"הפך" של יהודים-ערבים הוא אשכנזים. או יהודים-אירופים או יהודים-נוצרים. ושני השמות האחרונים נשמעים (לי לפחות) מלאכותיים-מומצאים קצת כמו הקטגוריה של יהודים-ערבים.

    מה אני בעצם רוצה להגיד:
    1) השאלה מי אני – פלסטיני, או ערבי או מוסלמי או יהודי או עיראקי או כורדי או לבנטיני או ישראלי בן המזרח או איש העולם היא שאלה שאי אפשר להכריע בה. מוזר שהפאן-ערביות חייבת להרים ראש דווקא בדיון על זהותם של היהודים יוצאי ארצות האיסלאם.
    2) אני חושב שארצות האיסלאם הוא מכנה משותף רלבנטי יותר לבני הקבוצה הלא-אשכנזית מאשר הזהות האתנית הערבית. אגב – גם הספרדים, שגורשו מספרד הנוצרית, הם בעצם תושבי ארץ מוסלמית לשעבר.
    3) מי שרוצה להיות ערבי שיהיה ערבי, מי שרוצה להיות כורדית שתהיה כורדית, מי שרוצה להיות פרסי שיהיה פרסי, מי שרוצים להיות בוכארים שיהיו בוכארים. מי שרוצות להיות יהודיות שיהיו יהודיות. מי שרוצים לערבב – שיערבבו. העיקר שלא יקבעו לכם.

    זהו, מקווה שלא הארכתי מדי.

  7. ליהי יונה הגיב:

    אני נוטה להסכים איתך, לפחות לחלק מהדברים.
    דבר ראשון, כתבתי בה"ש ויש לזה חשיבות, שאני לא מטשטשת את ההבדלים הפנימיים בין תרבויות מסוימות והחיבור שאני יוצרת בין התרבויות האלו הוא לחלוטין 'אסטרטגי' במידה הזו שהוא מאמץ את ההגדרה החיצונית של מי שיצר אותו כדי ליצור קבוצה אסטרטגית לשינוי הערך שניתן לקבוצה הזו, מבלי לוותר על הצורך להדגיש את הייחודיות של כלל הזהויות בתוך הקבוצה.
    כתבתי במקום אחר ואחזור על זה כאן – שהסתובבתי די הרבה זמן עם תחושה שהחיבור שלי לערביות יש לו איזשהו תפקיד בשינוי פרדיגמות במזרח התיכון, הרגשתי שיש לו פוטנציאל, אבל באותה המידה, הרגשתי חוסר נוחות מטורף מהדיון בשאלות, פחות מהמקום שאתה ציינת, יותר מהמקום של ההדרה שהדיון הזה יכול לייצר כלפי יהודים מארצות אירופה – יענו, אשכנזים. אני לא רוצה להחליף הגמוניה בהגמוניה ואני לא רוצה לייצר מציאות פרו-יהודים-מארצות-איסלאם או כאלו שכונו ע"י ההגמוניה 'מזרחים' שאין בה מקום ראוי למי שהגיע מארצות אחרות. אבל דווקא בהופעה עצמה, שבה ראיתי חברים וחברות אשכנזים חווים את אותה חוויה מקרבת שאני חוויתי, הרגשתי שנסגרה לי פינה מאוד חשובה שאולי תענה גם על מה שאתה אמרת.
    זהות, כמו שכתבתי במקום אחר – היא נרכשת כמו שהיא מולדת. להיסטוריה של המשפחה שלי והשפה והמוזיקה והאוכל היה תפקיד משמעותי בלחבר אותי ולאפשר לי לא להיבהל מהשפה/מוזיקה/תרבות של ערביי האזור, אבל היא לא הכרחית הרעיון מבחינתי לפחות הוא לייצר זהות חדשה שבה לערביות יש מקום, ובין אם המקום נולד מתוך מורשת משפחתית או פשוט מהתחברות לאזור שאנו חיים בו.

    אני לא יודעת לענות לחלק לפיו אין קשר בין מרוקאיות ולבנוניות, כלומר – במובנים מסוימים אני יודעת, אבל זה לא פותר את העובדה בשטח שהחיבור למוזיקה של סבתא שלי כן שחרר לי משהו בהתחברות למוזיקה לבנונית, סורית ומצרית. ועם זאת, הזהות שלי היא לא סורית ולא לבנונית ולא מצרית, ובהרבה מובנים הזהות של ה'יהודיה-ערביה' היא שלב ביניים בדרך ליצירת זהות 'ישראלית' (או שם אחר) שמבוססת גם על מאפיינים 'ערביים', ובמילה ערביים כאן אני מתכונת לסוגי התרבויות שצריכות להרכיב גם הן את הזהות החדשה ה'ישראלית'.

    (אני מרגישה שלא עניתי לך לחלוטין, אבל שפכתי את התחושה הראשונית שלי לתגובה שלך, ואולי נצליח יחד לחדד קצת את הדיון הזה)

    • אורי סבח הגיב:

      אני מסכים שזהות היא גם מולדת ובעיקר נרכשת. בעיקר מה שאהבתי בפוסט ובדיון שנראה לי חשוב הוא הנסיון לבטל את "הערביות" כמסמן של אויב (באופן דומה רואים את זה בדיון שמתקיים בארה"ב בנוגע לאיסלאם ולמסגדים, אבל אני סוטה מהדיון שלנו).
      ההדרה של הערביות נעשתה בגלל הדיכוטומיה בין ישראל לערבים (הערבים הם האויב ולכן אסור לשמוע אום כולתום). היא נעשתה גם בגלל הקשר לגישות אתנוצנטריות שראו במה שאינו אירופי/מערבי כמשהו נחות.
      אשר לאשכנזים (אני לא רק חצי כורדי, אלא גם חצי פולני/ליטאי, ובגלל זה אני טוב בדיונים כאלה): כמו במערכון של לוּל, המסומן של העבר הוא המסמן של ההווה, והגלגל ממשיך כך. הפולנים נחשבו פחות מהייקים כי באו מ"המזרח" ובפלסטינה-א"י התימנים נחשבו ערבים ואוריינטלים כי באו מערב. הדבקת התגיות, הורדת התגיות והדיון על כך הוא חלק מהדיון התרבותי, אבל צריך לזכור כל הזמן שהעיקר הוא ללמוד ערבית, ולהקשיב למשרוע לילה ולהבין על מה הם שרים ולהרגיש בנוח עם קריאות המואזין מסח'נין, כמו גם עם הדיסק החדש של פורטיס. בעיני אלה דברים חשובים יותר מאשר הדיון המטא-פילוסופי על ערבים או יהודים או תורכים או טורקים (התעתיק מערבית או מלועזית?)

      בעצם, כשאני חושב על זה, אני התפכחתי כשבשנה הראשונה באוניברסיטה העברית של לימודי ה"מזרחנות" (השם הרשמי: לימודי האסלאם והמזרח התיכון) קראתי את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. זה היה במקרה, במסגרת שיעור הדרכה ביבליוגרפית, וקצת נפתחו לי העיניים. אבל חשוב לי לזכור גם שבזכות אחת המחלקות היותר ישנות וותיקות באקדמיה הישראלית הייקית אני מסוגל היום לקרוא טקסטים בערבית, ובזכות פרופ' קולברג יצא לי לקרוא פרשנות קוראן ובלי זה גם היה חסר לי משהו מאוד חשוב.

      זהו, אין לי מסקנה. בקונצרט הבא של סואד מאסי או משרוע לילה אני מבטיח להשתדל להגיע…

  8. לומד כל הזמן הגיב:

    אהבתי את הפוסט, ויש לי שתי הערות. אשמח לתגובה שלך:

    1. אני צאצא ליהודים מארצות ערב ואני לא מקבל עלי את המונח "יהודי ערבי", בעיקר משום שהוא מונח מתריס לדעתי ואפילו פרובוקטיבי. אגב, אני לא מוצא את הערבים כניגוד או כאויב. אין פלא שמי שעשה שימוש במונח הוא יהודה שהרבני (שקרא לעצמו אחר כך יהודה שנהב, באקט של הלקאה עצמית כנראה).

    2. כתבת כך: "בתוך הדיכוטומיה השקרית שיצרה הישות הישראלית בין היהודיות לערביות…" את נגד הדיכוטומיה ויוצרת פה דיכוטומיה בעצמך! את רוצה לשים את עצמך "איתם", עם האנשים בעמאן. עוד משהו, לא כל מי שמדבר ערבית ואוכל לחמה בעג'ין, כמו אותה סורית נחמדה שהציעה לך, הוא ערבי או אחת ששימר תרבות ערבית.

    3. לא יודע אם קראת או למדת אפילו קצת היסטוריה של המזרח התיכון, בעיקר מהמרחב העות'מאני מוסלמי (עד 1948). אם כן קראת, את בטח לא יכולה להתעלם שכל כך שונאים להתעסק בו והוא "לאומית". אני גם מזדעזע כשאני שומע את הציטוטים של ההנהגה האשכנזית בישראל בתקופת קום המדינה, כמו שהביא עו"ד כוכבי שמש במאמר, אבל אני בהחלט יודע מאיפה הם באים. זה קל להגיד שהם אשכנזים גזענים בלבד. למה לעצום עיניים מול העימות היהודי ערבי ההיסטורי והשנאה שהתפתחה פה? הישות הישראלית, כמו שאת קוראת לזה, היא לא היחידה שהכתיבה את הדיכוטומיה הזאת. אני מאוד מחובר ל"תנועה", אם אפשר לקרוא לה כך, שרוצה לחזור לתרבות המזרחית (ערבית, פרסית וכו'). חבל לי רק שזה בא בחבילה אחת עם אנטי ישראלית מובהקת.

  9. ורדה הגיב:

    לא מדוייק בעליל. נכון אכן גם אני נצר למשפחה ממדינות האסלאם והורי דוברי ערבית יחד עם זאת צריך לזכור שיהודים במדינות ערב מעולם אבל מעולם לא היו חלק מהחברה הערבית סביבם. הם אהבו מוזיקה ערבית דיברו את השפה אבל עדיין היו מיני התנכלויות, צמצום בהזדמנויות ובאופן כללי היו מיעוט בחברה ערבית מאשר חלק ממנה. לכן באופן אישי הייתי עדיין מגדירה את הביטוי ערבי יהודי כביטוי גזעני ודווקא משתמשת בביטוי מזרחי בתור התיאור המדוייק יותר,למרות שוא כביכול "מוכתם" במוזיקה פופ מסולסלת ולא נעימה לאוזן בעיני, וסרטים משנות השישים על המזרחי הסטריאוטיפי. ערבי יהודי זו דווקא מכבסת מילים

  10. איתי קנדר הגיב:

    כתבת נהדר ליהי. פשוט מקסים ועם כישרון גדול.
    אני רוצה לומר משהו על עצמי. אתנית, אני בעיקר רומני. יש לי שתי סבתות רומניות, סבא אחד ז"ל גרמני, וסבא שני ז"ל מפולין, שהתערבב כל חייו עם יהודים מזרח-אירופאיים (אוסטיודן+רוסקי למיניהם), ושאותו אני נוטה לשים באותה קטגוריה אתנית כמו רעייתו. לפני 4 שנים בערך נסעתי לגרמניה. טיילתי לבד עם תרמיל על הגב. הגעתי עד הגבולות — עד היער השחור ממערב, הרי האלפים מהדרום, ועד כמעט חוף הים מהצפון… אבל כמעט שלא ראיתי עיירה אחת במזרח גרמניה. אפילו בתוך גרמניה המזרח מסמל נחשלות. לא רק כשער לפולין ורומניה, למשל, אלא גם בפוליטיקה הפנימית. בכל אופן, פגשתי שם כל מיני אנשים: אוליגרכיה רוסית, מצביעי ימין (שמרנים וניאו-נאצים), טורקים בני-מהגרים וכל מיני אנשי כלאיים. דיברתי עם אנשים בגרמנית הקלוקלת שלי. בתוך ההמון הזה הרגשתי שתי תחושות מנוגדות. האחת הייתה משהו כמו 'אלוקים אדירים, אני מזרח-תיכוניסט! כמה שאני קולני יותר, חם יותר, מתפרץ יותר, מהאנשים האלו! הם בטח לא סובלים אותי!'. השניה הייתה משהו כמו 'אלוקים אדירים, אני אשכנזי אסלי! בסופו של יום יש בי עדיין את האלמנט האירופאי התרבותי! איך הישראלים סובלים אותי לעזאזל?'. זה בהחלט היה משונה. כמו שתיקחי פיסת בד אפורה ותניחי אותה על בד שחור והיא תהיה בהירה מאוד, ואז תעבירי אותה אל רקע לבן, והיא תהיה כהה מאוד — ככה הייתי אני. עכשיו אני יכול לומר בלי שום ספק שאני תשלובת תרבותית שמכילה מתחים רבים. ברור לי שלהיות ערביה יהודיה זה דבר בעייתי יותר מאלפי סיבות ברורות מאליהן. ועם זאת, כולנו (אני מרגיש), מתקיימים על המתחים. המתחים הם רשת שמתוחה מתחת רגלינו. לפחות את המודעות יש לנו! זה חצי הפתרון.

  11. מציאותי הגיב:

    רוצה לחזור לעיראק? על הפרהוד שמעת? או שאת יודעת להפריח דברים של יהודה שנהב.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%94%D7%95%D7%93

  12. תודה על הדברים הללו ובפעם הבאה…אשמח להצטרף.

  13. פינגבאק: Israel: Beyond ‘us’ and ‘them,’ Lihi Yona is an Arab Jew · Global Voices

  14. פינגבאק: إسرائيل: ما وراء ‘نحن’ و’هم’، ليهي يونا يهودية عربية · Global Voices الأصوات العالمية

  15. פינגבאק: Monday Mining Culturtwining on the Web | CultureTwined

  16. איתי קנדר הגיב:

    אחרי מעט מחשבה הגעתי למסקנה שיש לי עוד תוספת להוסיף לכתב הזה.
    היום יש הסכמה משמאל ועד ימין שצמד המילים 'יהודי ערבי' קשור בצורה כזו או אחרת אל עמדה פוליטית אנטי-ציונית, או לפחות א-ציונית. כאן צריך להזכיר את שמו של הציוני הערבי ד'ר ניסים מלול. זהו אדם שזיכרונו אבד כמעט לחלוטין (חיפוש בגוגל של שמו מביא למספר הטלפון של חשמלאי מקרית שמונה, ואלמלא קורס באוניברסיטה העברית של דמיטרי שומסקי, אני לעולם לא הייתי נחשף אליו). העקרונות של מלול שילבו את הרעיון הציוני המוקדם (התיישבות בארץ, תחיה יהודית לאומית מלאה) וערביות נטולת פשרות (דרישה ללימודי חובה של השפה הערבית, שמירה על מסורות ערביות, 'השתלבות במרחב' במובן הכי אותנטי של הדבר, וכן הלאה). אני שואל את עצמי ואותכם, מה המקום של האדם הזה, שזכה ללעג בימי חייו ושיכחון לאחר מותו, בזרם המחשבות הנוכחי? בדיוק אתמול ראיתי עם אבא שלי בקולנוע ברעננה את הסרט 'אחותי היפה'. הסרט בהחלט מציף את אותן סוגיות שיונה מעלה כאן. לא מדובר כאן בהגדרה גרידא, אלא בשאלות חברתיות. לא בשם, אלא במהות. ומלול הוא מהות שנשכחה. כנראה בגלל כל ערבובי הסתירות-לכאורה שבה. אני מעלה כאן את האפשרות שהטקסט הזה, והסרט הזה, פרובוקטיביים רק כששוכחים שהמציאות עצמה הכילה את הסתירות. תמיד. ובאופן אינהרנטי כמעט למערכת. שהשקר כאן הוא שמערכת ההגדרות הנורמטיבית היא בעלת איזשהו קיום נצחי.

  17. פינגבאק: הסיפור האמיתי והמזעזע של » הגולם מעמאן

  18. פינגבאק: Israel: Jenseits von “wir” und “sie”, Lihi Yona ist arabische Jüdin · Global Voices auf Deutsch

  19. יאיר poes הגיב:

    להוסיף לדברים שקדמו לי – גם ה"אשכנזים", רובם המוחלט גרים בפלסטין כבר ששים שנים ויותר, וגם הם, גם אם יתכחשו לכך, חבים חוב עמוק לתרבות הערבית והמזרחי תיכונית בכלל. השאלה היא לא איך לשכנע אותם לקרוא לעצמם בשם כזה או אחר, השאלה היא איך לגרום להם להכיר בחוב הזה ולאהוב אותו.
    אני לא בטוח שלמזרחים יש חיבור אורגני יותר עם התרבות הערבית. לחלקם ודאי יש, ולחלקם אין. תלוי איך ומה. להזכירכן אנחנו מדברים על דור שלישי. כולנו עברנו איזשהי הזרה, אבל כולנו בעל כורחנו גדלנו במרחב ערבי, גם אם היה שמועה מוכחשת.
    נדמה לי שאחד הדברים שעבדו לטובת השינוי בדרום אפריקה היא שללבנים יש תודעה אפריקאית. "אפריקנס", הרי, זו שם השפה. כלומר הם חשבו על המרחב לא כ"סביבה איומה" אלא כיבשת שלהם. כמובן השאלה היא איך להביא את החברה הישראלית להכרה דומה.

  20. יעקב הגיב:

    יהודי ערבי זו המצאה מופלאה ואיומה.
    ערביי ישראל לא אוהבים את הכינוי הזה, ערבי, ומעדיפים, לפחות חלקם, את הכינוי: פלסטיני-ישראלי.
    ויהודים שלא יודעים למצוא את עצמם, שרגשי הנחיתות שלהם גולשים מכל עבר ולכל עבר, מחפשים מונח שאין לו כל משמעות כמעט, ולפחות לא כיום. יש כל כך הרבה מדינות ולאומיות במרחב המזרחי, ואף אחד לא מסכים להידמות לשכנו, והיהודינו המזרחיים, המתרפקים בעונג רב על מורשת אבותיהם, חייבים לחפש להיות ערבים. לא מובן לי המהלך הנפשי הזה.
    היהודים שהגיעו מאירופה המזרחית לישראל בעלייה השנייה והשלישית ובנו את הבסיס לעצמאותנו, לא חפרו כל כך עמוק בחיפוש אחר השטיטל שהם עזבו מאחור. הם יצרו את זהותם בארץ ישראל בעצמם ולעצמם.
    גם היהודים המזרחיים מוזמנים לעשות זאת, סוף סוף, ולהשתדל לא להשתחוות בפני היהודי ערבי שהרבני, והמעטים שכמותו.

    • איתי_85 הגיב:

      כנראה שאני מגיע ממשפחה אשכנזית מיוחדת. החלק הגרמני של המשפחה שלי היה מתנשא מאוד, ובהחלט דבק בזהות הגרמנית שלו ('אנחנו גרמנים' נאמר אז במין גאווה שאותי קצת דחתה). החלקים המזרח-אירופיים לא ערגו לימים עברו, כי הציונות סיפקה להם תחליף לזה — בפולין הם היו יהודים מסריחים וכאן הם יכלו להיות משהו חדש. ועדיין, לא הייתי אומר שהם ויתרו על הזהות האירופאית שלהם. (למען האמת, אני לא רואה סיבה שייותרו.) הם הכניסו את הזהות שלהם לתוך 'השלד הבורסאי' של הציונות, והיא התאימה בול. הסוציאליזם הנאציונליסטי יובא מאירופה… החילוניות האשכנזית… הרבה מהמוזיקה, המנהגים והלבוש האירופאים… באמת, הרבה דברים באו איתם ארצה. שלא כמו המזרחים דאז, הם בנו את דמות 'הישראלי' בדמותם.
      כשאתה מסתכל על התמונה בכללותה, כפי שהיא מצטיירת מעבר לסיסמאות, אתה רואה כמה נכונה הזהות התרבותית המורכבת, המודעת לעצמה. זה פשוט זה… שיש בה הגינות גדולה.

    • איתי_85 הגיב:

      ד'א אם משווים בין שתי עליות אחרונות (רוסים ואתיופים) מתקבלת תמונה די ברורה של ההבדלים בדרישות בין לבנים ושחורים. אתיופים מבליחים מדי פעם בהצגות מרתקות וכו'. לרוסים יש ערוץ טלויזיה וכמה עיתונים. נכון שיש יותר רוסים מאתיופים. אבל עדיין, אני לא חושב שהיו עולים על מישהו אם הוא היה אומר שהוא גם רוסי וגם ישראלי. זה לא היה נפיץ כמו מה שיונה אומרת. לעומת זאת, בעמוד הפייסבוק של 'אתיופים מאוחדים' יש לא מעט אתיופים שמבקשים לשנות את השם (הבדלני, לטענתם) של הקבוצה. זאת אומרת שאפילו במסגרת המאבק הלגטימי בגזענות חברי הקבוצה עצמם מרגישים לא בנוח עם ההבדלה האינסטרומנטלית הזו בין אתיופים ונצ'ים. סתם מחשבה.

  21. יעקב הגיב:

    לגברת הנכבדה יש זכות לקרוא לעצמה ערביה, ואף אחד, חוץ מלעקם את האף, לא יכול להגיד לה מה היא צריכה ויכולה.
    כאשר המזרח התיכון וצפון אפריקה מתנער מ"ערביותו" המזויפת, לא מובן איך יהודי יכול לקרוא לעצמו ערבי, חוץ מרגשי נחיתות חמורים ביותר, בייחוד לנוכח האשכנזיות למיניה.
    כאשר חלוצים הגיעו לארץ ממזרח אירופה ומארה"ב, בשנות העשרים, הם עזבו מאחוריהם את השטייטל ואת זהותו, ובנו לעצמם כאן את זהותם.
    יהודי המזרח, המזרחיים, ממשיכים לטבוע בים מסכנותם, וממשיכים לשיר עם שלמה בר על הכפר ממרוקו ממנו הוא בא, ואותו הוא לא יכול לשכוח, לא הצליחו לבנות לעצמם את ישראליותם. מה שעושים העולים שברו מארצות רוסיה בשי העשורים האחרונים ומה שעושים יהודי אתיופיה, כלומר בניית הזהות שלהם לעצמם, המזרחיים המקצועיים לא הצליחו לעשות, וזאת לצער כולנו.

  22. יעקב הגיב:

    לצערי נפלו מספר שגיאות הקשה, ואני מנסה לתקן:

    יהודי המזרח, המזרחיים, ממשיכים לטבוע בים מסכנותם, וממשיכים לשיר עם שלמה בר על הכפר ממרוקו ממנו הוא בא, ואותו הוא לא יכול לשכוח, לא הצליחו לבנות לעצמם את ישראליותם. מה שעושים העולים שבאו מארצות רוסיה בשני העשורים האחרונים ומה שעושים יהודי אתיופיה, כלומר בניית הזהות שלהם לעצמם, המזרחיים המקצועיים לא הצליחו לעשות, וזאת לצער כולנו.

  23. גילה הגיב:

    יעקב,
    1. אני ממליצה לך לקרוא מעט על תהליך בניית זהות וגיבוש זהות ומהר מאד יתחוור לך שזהות איננה כסות חיצונית שאפשר בקלילות להחליף אותה. מדובר במשהו עמוק ומורכב יותר.
    2. הערה אישית – הטיעון שלך כורה לעצמו בור ונופל לתוכו כשאתה משלב בו "עקיצות" אישיות כמו "חוץ מרגשי נחיתות חמורים ביותר…"
    3. קבוצות של יהודים שבאו לארץ ובהם הרוסים והאתיופים שאתה מזכיר ואחרים, לא מנסים להשיל מעצמם את זהום הקודת ולגבש לעצמם זהות חשה, אלא אולי נלחמים שיקבלו אותם בקונצנזוס של הזהות המוגדרת כישראלית והיא כל כולה תבנית של הגמוניה אשכנזית שמדירה מתוכה כל מה שעלול לאיים עליה: רוסיות, אתיופיות, מזרחיות ובמיוחד -ערביות.

  24. יעקב הגיב:

    אני מסכים עם כל דבריך. בייחוד עם בניית הזהות של אנשי קריית מלאכי הדואגים לעתידם של בני העדה האתיופית. שמענו בטלוויזיה מפי עו"ד יפעת ביטון כי בני קריית מלאכי לא רוצים כי ערך נכסיהם ירד. איך מצליחים לכסות זהות גזענית בנימוקים תועלתנים.
    מי שקלט בארץ את העדה האתיופית היו בני האשכנזים שנואי נפשך, ושנואי נפשה של הנוסעת לירדן לראות כמה היא ערביה.
    שלמה מעוז, מסכן מזרחי מקצועי, הועף מתפקידו על ידי צמרת אקסלנס-פסגות שכולם או רובם יוצאי עדות המזרח, רק שהם לא מעדות איוב הבוכים כל הזמן על אצלנו בכפר טונדרה.
    מעניין מה קרה עם בני עדות המזרח מצפון אפריקה, כאשר העליתה המשכילה פנתה לצרפת ואת יושבי המערות של הרי האטלס ודלת העם, הם שלחו לישראל.
    מעניין איך יהודים אלו יוצאי צפון אפריקה שהתיישבו בצרפת, לא בוכים כל הזמן על מר גורלם, ושהם היו צריכים לשכוח את "ערביותם" בסביבה כה אשכנזית-צרפתית.
    תתעוררו ותתחילו לחיות את ההווה ואת העתיד ולא למרר בבכי על העבר.

    יהודי גרמניה חשבו כמוך כי ניתן להיות יהודי וקודם כל גרמני, כבר לפני 150 שנים, והסוף שלהם ידוע. אלו שלא הצליחו לברוח לארץ, ניספו.
    אתם, שהצלחתם לברוח לארץ בוכים.
    שלמה מעוז בוכה כי הקיבוצים והמושבים שדדו לו את הקרקעות. הוא שוכח כי 80% מן המושבים הינם בני עדות המזרח. שלמה מעוז, עדות המזרח שודדי קרקעות!!!

    • איתי_85 הגיב:

      ים גדול של הטעיות מכוונות ושגיאות תמימות בדבריך. אני רק אבודד אחד —
      איך אדם יכול לחיות בהווה, אבל לא בעבר, כשהעבר ממשיך להתקיים בהווה?
      כשכל סטטיסטיקה מעמיקה מראה את הפערים הכלכליים בין העדות (ואתה מוזמן להעיף מבט במפה של החברה הישראלית, שנמצאת בארכיון הכתבים שלי, שנמצא מאחורי השם שלי)… ועדיין ישנם הבדלים אקוטיים ברמת החינוך, הפרנסה והדיור… איזה הווה יש לחוות מלבד אותו הווה שהתהווה לפני כמה עשורים?
      התשובה היא שהבכי הוא כאב אמתי. ולכאב יש מקור. יש לו ביסוס.

      ותן לי לומר משהו נוסף, על האתיופים. בגלל מדיניות שדומה להפליא למדיניות הגזענית שהופעלה כלפי המזרחיים, האתיופים הצעירים היום מייצרים תיקים ברווחה באחוז גדול בהרבה מאחוזם באוכלוסיה הכללית. אני מדבר עכשיו כעובד סוציאלי צעיר: זה מצער אותי מאוד, וכמעט מביא אותי לכדי בכי (צחק ככל שתרצה, אלו מילים שנאמרות ללא טיפת ציניות!), לדעת בביטחון רב שעוד כמה עשורים מוסדות הגמילה מסמים, בתי המחסה לזונות רחוב… וכל מיני שירותים אחרים מהסוג הזה… יאכלסו הרבה מאוד אתיופים.
      גם אז יואשמו השחורים בבכיינות… יאמרו להם 'לכולנו היה קשה'… וגם 'תתמקדו בהווה'… וכל מיני קלישאות כאלו… מהסוג שמחליף את הושטת היד…

  25. פינגבאק: אינטרוספקציה עדתית « m0rebutter

  26. barakbit1@walla.com הגיב:

    רק לעדכן את אדון אורי סבח שהכורדים לפניי 4 אלף שנים היגרו מחצי האי ערב לשטח שניקרא כיום כורדיסטן הם במקור שלהם ערבים לכל דבר שפתם ערבית מדוברת וספרותיתת…הם לקחו שפה מכל האיזור שבו הם מתגוררים היום ובנו שפה כורדית שמעורבבית בפרסית ערבית וכו" יש בינהים עלווים סונים שיעים מוסלמים ונוצרים

  27. בדואי כורדי הגיב:

    אם אבא שלך כורדי ולא מדבר ערבית אז תבדוק שהוא לא נולד בוורשה פולין כל הכורדים שפתם ערבית וארמית שהן שפות שמיות תעשה בדק בית תתחיל ללמוד על הכורדים הערבים לא על היהודים יש הבדל ואל תסתמך על וויקיפדיות ומאמרים שאתה רואה באינטרנט בוא לכפרים הערביים בצפון שכמעט כולם ערבים כורדים ותקבל אינדיקציה עליהם ועל המוצא האתני שלהם שנדדו מחצי האי ערב למסופוטמיה שבצפון עיראק ובנו לעצמם זהות כורדית אז שוב אני חוזר תעשה בדק בית עם אבא שלך או שאולי הוא מתבייש לדבר בערבית וזה בושה לו הדפה הכורדית ההיא שפה שהועתקה מהאיסלם כרמנגי והשפה סוראני
    היא שפה ארמית ערבית עם ניבים סורים שכח אלה שפות שמיות כרמנגי היא שפת הגויים בחבל הכורדי וזה כלום ממה שכתבתי אני יכול להשאיר אותך פעור פה אז תשאל לפני שאתה כותב שטויות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s