במכתב שכתבו [פעילי "המעברה", בעקבות המכתב "רוח ג'דידה"] למפגינים במצרים וברחבי העולם הערבי הם הביעו הזדהות עם ההפגנות, ואמרו כי המאבק של אזרחי מדינות ערב דומה לזה שלהם, שכן לטענתם הם מופלים לרעה בגלל מוצאם המזרחי.

במכתב [רוח ג'דידה], שתורגם לערבית ולאנגלית, מדגישים המפגינים את המכנה המשותף בינם למפגינים בארצות ערב: "אנחנו, צאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי במשרק ובמגרב ודור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי", כתבו אנשי המחאה.

לטענתם, "במשך השנים נשכחה הזהות האישית שלנו, בין השאר בגלל הדחקתם של בני עדות המזרח את היותם יהודים בעלי תרבות ארצות ערב. בעקבות הקולוניאליזם המערבי, התביישו הקהילות בעבר המשותף להן ולעמי ערב, וניסו פעמים רבות להשתלב בזרמים החזקים יותר בחברה, תוך מחיקה או צמצום של עברנו. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים", כך כתבו.

עוד טוענים כותבי המכתב כי האפליה שהם מרגישים, כמו גם מצבם הכלכלי העגום, נובעים מהיותם מזרחים. "גם אנחנו חיים במציאות שלטונית שעל אף התיימרותה להציג חזות נאורה ודמוקרטית היא אינה מייצגת חלקים נרחבים מאוכלוסיית המדינה, בשטחים ובתוך הקו הירוק.

"היא רומסת את הזכויות הכלכליות של רוב האזרחים, נמצאת בתהליך של צמצום החירויות הדמוקרטיות, ובונה חומות גזעניות מול תרבות המזרח היהודית והערבית", כתבו. בהמשך, חזרו הכותבים כמה וכמה פעמים על כך שמצבם הכלכלי נובע מאפליה על רקע תרבותי.

עוד מזכירים הכותבים מכתב נוסף שכתבו בשנת 2009, בעקבות נאום קהיר של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שאיחלו בו לשלום אזורי ועולמי בין כל העדות והעמים. "כבעלי עבר משותף, אנחנו מביטים בהזדהות ובתקווה גם אל עבר העתיד. אנחנו מאמינים בדיאלוג הפנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, כמפתח לחידוש השותפות המוסלמית-יהודית-נוצרית. בעזרת השם, אינשאללה, זהו פתח לתור זהב תרבותי והיסטורי של ארצותינו, אבל תור זהב זה לא יוכל להיווצר ללא אזרחות דמוקרטית שווה", הם טוענים.

עמית לביא, ממנסחי המכתב [של המעברה בעקבות מכתב "רוח ג'דידה"], אמר לזמן ירושלים כי "הציון של שנה לנפילת מובארק בא מתוך ההבנה שבמצרים אירעה המהפכה הכי גדולה מבין כל המהפכות העולמיות [בשנה האחרונה]".

המפגינים בכיכר תחריר צילום: אי-פי

על הקשר בין המפגינים בעולם למפגינים בארץ טוען לביא שאין גוף מסודר שמקשר בין הצדדים, והגיבוי וההזדהות נעשים בצורה ספונטנית."מדהים שהמכתב הזה הכה גלים בעולם הערבי והגיע לתקשורת במדינות ערב, והכול בצורה ספונטנית", אומר לביא בתחושת סיפוק.

לקריאת הכתבה המלאה, שאותה כתב משה הלר, ב"זמן ירושלים" ובאתר אנרג'י

אך בדרך ידענו גם נצחונות. לפני שנה בדיוק הבין נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארכ, שאין לו אלא לרדת מכסא שלטונו בו אחז משך שלושים שנה. החגיגות לא נשארו רק במצרים. מאות אלפים ברחבי העולם הפנימו כבר אז את מה שהרודנים לא השכילו להבין עד היום: המחאה הזו היא מחאה גלובלית וערכיה זהים. כולנו דורשים את הצדק המגיע לנו, את החירות שנלקחה מאיתנו על ידי אלו שתפסו בידם את השררה וחשבו שלעד יוכלו להביט מטה מחלונותיהם הגבוהים ולראות אותנו כורעים תחת עמלנו ומקבלים את העוול הנעשה לנו כגזרת גורל. מצרים אותתה לא רק למובארכ אלא לעולם כולו – לא עוד.

המרחק לניצחון עוד רחוק מאוד. העם המצרי עדיין לא זכה לחירותו ונאבק מול הצבא, המפגינים הסורים מופגזים יום יום. בישראל, כבמדינות רבות אחרות, חזרו מאות אלפים לבתיהם והאוחזים בכס ממשיכים ללעוג לנו. אנחנו במעברה מסרבים להרכין ראשינו בפני הציניות של השלטון, ואיתנו קבוצות רבות בישראל וברחבי העולם. נפילת מובארכ הייתה אבן בדומינו שקצת האט בחודשים האחרונים. אבל נמשיך לדחוף ולדחוף, כי לחזור לשתוק היא פשוט כבר לא אפשרות יותר.

אנו רואים לנכון לפרסם מחדש את מכתב "רוח ג'דידה", המבטא את האחווה שבין המאבקים המשותפים שבעולם הערבי לזה שבישראל ובעולם כולו. הוא נכתב באפריל 2011, אחרי המהפכות בתוניסיה ומצרים, לפני תחילת מאבק האוהלים בישראל. בשנה האחרונה למדנו כי לא רק שהמדכא הוא תמיד אותו מדכא, אלא שבין הסדקים שבחומותיו, גם הנאנקים את עוולותיו מגלים שהם הרבה יותר קרובים אחד לשניה ממה שמנסים להגיד לנו.

הערה: בשעה שמילים אלו נכתבו ניסה דניאל אדרי, תושב נהריה בן 54, לשים קץ לחייו עקב צו פינוי שהוא ואחיו קיבלו ליום שני הקרוב (14.2) מדירת העמיגור שהם מתגוררים בה כל חייהם. מוחמד בועזיזי הפך לסמל ולגיבור אך שילם על כך בחייו. קשה שלא לראות את הקשר שבין שני האנשים האלו, שביאושם מול אטימות הממסד בחרו לנסות ולשים קץ לחייהם. בשעה שאנו מתפללים לשלומו של דני, נקרא בקול רם וברור אל מול ראש הממשלה, חברות הדיור הציבורי ושאר יושבי מגדלי השן: אנשים לא ישלמו בחייהם על האטימות שלכם. לא נשתוק יותר, לא נסבול עוד מוחמד בועזיזי!

בימים הקרובים יתקיימו פעולות ברחבי הארץ במחאה על המדיניות הכלכלית שדחקה את דניאל אדרי אל היאוש, עיקבו אחרינו פה ובפייסבוק. לא יהיו בתים ריקים ואנשים ללא קורת גג, אנשים לא ישלמו בחייהם על אטימות המערכת!

עמית לביא.

רוח ג'דידה / רוח חדשה 2011 – מכתב בנות ובני יוצאי ארצות ערב והאיסלאם בישראל לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה

אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים.

המחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי, כנגד משטרים משעבדים ומנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, מסמלת רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח-התיכון וצפון-אפריקה שנקרע מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו.

אנחנו ישראלים, ואנחנו צאצאים ליהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים. אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. כך גם עבורנו, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו. אנחנו חשים שותפות להיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, אף על פי שדומה ש"נשכחנו" כבני היסטוריה זאת: ראשית בישראל, המדמיינת עצמה כמצויה בין יבשת אירופה לבין צפון-אמריקה; שנית בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הדמיון של היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו, או ככזה שכלל לא התקיים; ושלישית, יש להודות, בתוך הקהילות המזרחיות עצמן, אשר פעמים רבות, בעקבות הקולוניאליזם המערבי, הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, התביישו בעבר המשותף להן ולעמי ערב, וכך פעמים רבות ניסינו להשתלב בזרמים החזקים יותר בחברה, תוך מחיקה או צמצום של עברנו. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות.

אנחנו מבקשים לבטא את ההזדהות ואת התקוות שלנו בשלב זה של מעבר דורות בהיסטוריה המזרח-תיכונית והצפון-אפריקאית, ומקווים כי הוא יביא פתח לחירויות ולצדק, ולחלוקה הוגנת של המשאבים של האזור, ופונים אל בנות ובני דורנו בעולם הערבי והמוסלמי בשאיפה לדיאלוג כן אשר יכיל אותנו בתוך ההיסטוריה והתרבות של האזור.

התבוננו בתמונות מתוניסיה ומכיכר א-תחריר בקנאה, לאור היכולת לארגן התנגדות אזרחית לא אלימה אשר הצליחה להוציא מאות אלפים אל הרחובות והכיכרות, ואילצה בסופו של דבר את השליטים להתפטר. גם אנחנו חיים במציאות שלטונית שעל אף התיימרותה להציג חזות נאורה ודמוקרטית אינה מייצגת חלקים נרחבים מאוכלוסיית המדינה, בשטחים ובתוך הקו הירוק, רומסת את הזכויות הכלכליות של רוב האזרחים, נמצאת בתהליך של צמצום החירויות הדמוקרטיות, ובונה חומות גזעניות מול תרבות המזרח היהודית והערבית. אך בשונה מאזרחי תוניסיה ומצרים אנחנו עדיין רחוקים מן היכולת ליצור סולידריות בין הקבוצות השונות כמו זו שנראתה במצרים ובתוניסיה, להתאחד ולצעוד יחדיו, כלל התושבים, אל הכיכרות בתביעה למשטר צודק, אזרחית, כלכלית ותרבותית.

אנו מאמינים כי המאבק שלנו כמזרחים בישראל על זכויותינו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, נשען על ההבנה ששינוי פוליטי אינו יכול להישען על מעצמות המערב אשר ניצלו את אזורנו ואת אזרחיו לאורך דורות ארוכים. שינוי חייב לנבוע מתוך דיאלוג פנים אזורי, ומתוך חיבור למאבקים השונים המתנהלים כיום בארצות ערב, ובאופן ספציפי גם למאבקים של הפלסטינים אזרחי ישראל, לזכויות פוליטיות וכלכליות שוות בתוך מדינת ישראל, ועצירת דחיקתם הגזענית, ושל הפלסטינים בגדה ובעזה, החיים תחת כיבוש צבאי, בתביעתם לסיום הכיבוש ולעצמאות.

במכתבנו הקודם קראנו בעקבות נאום אובמה בקהיר ב-2009 לעליית הזהות המזרח-תיכונית הדמוקרטית ולשותפותנו בתוכה. עתה אנו מקווים כי הדור שלנו, בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והיהודי, יהיה דור של גשרים מחודשים, שידלגו על פני החומות והאיבה של הדורות הקודמים, ויחדשו את הדיאלוג העמוק, שאנחנו איננו יכולים להבין את עצמנו בלעדיו, בין יהודים, סונים, שיעים ונוצרים, בין ערבים, כורדים, בֶּרְבֶּרִים, תורכים ופרסים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים לישראלים. כבעלי עבר משותף אנו מביטים בהזדהות ובתקווה גם אל עבר העתיד. אנחנו מאמינים בדיאלוג הפנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, כמפתח לחידוש מודל השותפות המוסלמי-יהודי-נוצרי של אנדלוס, בעזרת השם, אינשאללה, וכפתח לתור-זהב תרבותי והיסטורי של ארצותינו. תור-זהב זה לא יוכל להיווצר ללא אזרחות דמוקרטית שווה, ללא צדק חלוקתי כלכלי במשאבים ובהזדמנויות ובחינוך, ללא שיוויון בין נשים וגברים, וקבלת בני האדם כולם, על אמונתם, צבעם, מעמדם, מינם, נטיותיהם המיניות ועדתם, כחלקים שווים בבניית החברה החדשה לה אנו שואפים. אנו מחוייבים להשגת מטרות אלו, בדיאלוג מתמיד בין כל אזרחי האזור, ובדיאלוג שלנו עם יהודים מקבוצות שונות בארץ ובעולם.

על החתום:

שבא סלהוב (לוב), נעמה גרשי (תימן, סרביה), יעל בן-יפת (עיראק, עדן), לאה איני (נשדידן-תורכיה, יוון), יעל ברדה (תוניסיה), אהרון שם-טוב (כורדיסטאן האיראנית, עיראק), יוסי אוחנה (יליד מרוקו), יאלי השש (תימן, לוב), יונית נעמן (תימן, תורכיה), אורלי נוי (ילידת איראן), גדי אלגזי (מצרים, יוגוסלביה), מתי שמואלוף (סוריה, עיראק, איראן), אליענה אלמוג (תימן, גרמניה), יובל עברי (עיראק), אופיר טובול (מרוקו, אלג'יריה), מוטי גיגי (מרוקו), שלומית ליר (איראן), עזרא נאווי (עיראק), חדוה אייל (איראן), אייל בן-משה (תימן), שלומית בנימין (תורכיה, סוריה, קובה), יעל ישראל (איראן, תורכיה), בני נוריאלי (תוניסיה), אריאל גלילי (איראן), נתלי אוחנה-עברי (מרוקו, בריטניה), איתמר טובי טהרלב (מצרים, ירושלים, מרוקו), עופר נמימי (עיראק, מרוקו), אמיר בנבג'י (סוריה), נפתלי שם-טוב (כורדיסטאן האיראנית, עיראק), מואיז בן-הראש (יליד מרוקו), יוסי דוד (איראן, תוניסיה), שלום זרביב (אלג'יריה), ירדנה חמו (כורדיסטאן העיראקית), אביב דרעי (מרוקו), מני אקא (עיראק), תום פוגל (תימן, פולין), ערן אפרתי (עיראק), דן וקסלר דניאל (סוריה, פולין, אוקראינה), יעל גידניאן (איראן), אליקים ניצני (לבנון, איראן, איטליה), שלי חורש-סגל (מרוקו), יוני מזרחי (כורדיסטאן), אופיר איטח (מרוקו), בטי בנבנישתי (תורכיה), חן משגב (עיראק, פולין), משה בלמס (מרוקו), תום כהן (עיראק, פולין, אנגליה), שירלי קרוואני (תימן, לוב, תוניסיה), לורנה אטרקצי (עיראק, ארגנטינה), אסף אבוטבול (מרוקו, רוסיה, פולין), אבי יהודאי (איראן), דיאנה אחדות (איראן, ירושלים), מאיה פרץ (מרוקו, ניקרגואה), יריב מוהר (מרוקו, גרמניה), תמי קצביאן (איראן), אושרה לרר (עיראק, מרוקו), ניצן מנג'ם (תימן, פינלנד, גרמניה), רבקה גילעד (עיראק, איראן, הודו), אושרת רותם (מרוקו), נאווה משיח (עיראק), שרי אהרוני (עיראק, ארצות-הברית), ג'מילה יפית ביסו (ילידת סוריה), איילת צברי (תימן), ליהי יונה (מרוקו, עיראק), מייק דהאן (מרוקו), ניר מוניר עקירב (עיראק, בחריין), נטע חזן (מרוקו, מצרים), יוסףה מקיטון (תימן, סוריה, הונגריה, רומניה), ליאת קדושים (מצרים, תורכיה), הילה עמית (סוריה, איראן), עידן פישר (מרוקו, איראן, אנגליה), יפעה רחל יעקב (עיראק, הודו, ארה"ב), איתי דבורי (עיראק), אלין שם-טוב (לוב, ילידת צרפת), זוהר עזרא מלינק (עיראק, מרוקו, רומניה), יגאל דוד (עיראק, מרוקו), יוסי דברה (תורכיה, גיאורגיה, יוון), סמי כנפו (מרוקו), זמירה רון דוד (עיראק), עומר אביטל (מרוקו, תימן), ורד מדר (תימן), זיוה עטר (מרוקו), יוסי אלפי (יליד עיראק), אפרת צדקה מישורי (עיראק), מאיר עמור (מרוקו), אמירה הס (ילידת עיראק), נוית בראל (לוב), עמית לביא (לוב, צ'כיה), עידן פינק (כורדיסטאן העיראקית, בריטניה), עמית חי כהן (תוניסיה [ג'רבה], מרוקו), נטע אלקיים (מרוקו), אלמוג בהר (עיראק, תורכיה, גרמניה)

عودة الروح: روحٌ جديدة

رسالة بنات وأبناء الجاليات اليهودية-العربية والإسلامية في إسرائيل إلى بنات وأبناء جيلنا في الشرق الأوسط وشمال إفريقيا:

نحن حفيدات وأحفاد الجاليات اليهودية في العالم العربي والإسلامي، في المشرق والمغرب، وكجيل ثالث من المشارقة في إسرائيل، نتابع بتًأًثرٍ كبير وبشغفٍ شديد الدور المركزي والشجاع الذي تتبوأه نساء ورجال أبناء جيلنا في أرجاء العالم العربي في الثورة والتظاهرات من أجل الحرية والتغيير. كما نشعر بالتضامن والأمل في مستقبل الثورات الناجحة في كلٍّ من مصر وتونس، نشعر بالألم والقلق الشديديْن لفقدان الأرواح الغالية وسفك دماء الشعوب الزكية في كلٍّ من ليبيا والبحرين واليمن وسورية، وغيرهم من شهداء الحرية في أماكن أخرى.

إنّ صرخة أبناء جيلنا في وجه الاضطهاد ووجه الأنظمة المستعبدة المستغلة المستبدة، ودعوتها إلى التغيير وللحرية وبناء أنظمة حكمٍ ديمقراطية، تكفل مشاركة المواطنين في الحياة السياسية، وتمثل في نظرنا لحظةً مثيرة وحاسمة في تاريخ الشرق الأوسط وشمال أفريقيا. هذه المنطقة التي تمزقت منذ أجيال نتيجة التّجاذبات والصّراعات التي جرت بين قوى خارجية وداخلية مختلفة والتي سحقت الحقوق السياسية والاقتصادية والثقافية لغالبية مواطني هذه المنطقة.

نحن إسرائيليون وأحفادُ وذريةٌ ليهود عاشوا منذ مئات بل آلاف السنين في الشرق الأوسط وشمال أفريقيا، حيث ساهم آبائنا وأمهاتنا في تطوير ثقافة المنطقة، وكانوا جزءًا لا يتجزّأ منها. هذا هو الحال بالنسبة لنا نحن أيضًا؛ فالثقافة العربية الإسلامية والشعور بالانتماء المتجذّر في نفوسنا، هما جزء لا يتجزأ من هويتنا ونظرتنا لذاتنا. نحن نحسّ بانتماء عميق للموروث الديني والثقافي واللغوي التابع للفضاء والواقع الشرق أوسطي والشمال أفريقي، على الرغم من أننا قد “نُسينا” أو تم التناسي بأننا تابعون لهذا التاريخ وهذا المجال: بدايةً من طرف إسرائيل، والتي تتخيل نفسها بأنها واقعة بين قارة أوروبا وأميركا الشمالية؛ وثانياً من طرف العالم العربي، الذي وكما يبدو لنا قد قبل في العديد من المناسبات بهذا الانشطار وهذا التضادّ بين العربي واليهودي وسلم بتخيل اليهودي على أنه غربي أو أوروبي، وآثر تناسي -أو قل دفع- التاريخ اليهودي-العربي جانباً، باعتباره جزءًا ثانويًا بالنسبة له، أو كأنه لم يكن أصلاً جزءاً من تاريخه.

ثالثاً يجب الاعتراف أيضًا بوجود خجل بهذا الموروث المشترك مع الشعوب العربية، في داخل الجاليات الشرقية ذاتها، نتيجة للاستعمار الغربيّ والحراك القومي اليهودي والعربي. وعليه فقد حاولت هذه الجاليات في العديد من المرات الاندماج والالتصاق بالتيارات الأقوى في المجتمع، مع محاولة محو أو تحجيم وتصغير ماضينا. لقد كانت هذه الثقافة وهذا التبادل الثقافي الضخم بين اليهودية والعربية ضحية محاولاتٍ عنيفة لمحوها وطمس معالمها في الأجيال الأخيرة، لكن يمكننا أيضاً أن نشاهد ثباتها واستمراريتها في مجالات ودوائر حياتية وثقافية مختلفة كالموسيقى والتعبد واللغة والأدب، وغيرها.

نريد أن نعبر أمامكم عن تعاطفنا وآمالنا من هذه المرحلة التي يتم فيها انتقال زمام الأمور من جيل إلى جيل في الشرق الأوسط وشمال أفريقيا، كما نأمل أن يكون هذا الانتقال مدخلاً للحرية والعدالة، والتقاسم العادل لمقدرات الأمة والمنطقة بين جميع المواطنين، بما يكفل العدالة الاجتماعية والتكافل الاجتماعي والمواطنة الكريمة لشعوب المنطقة الكرام.

كما نتوجه إلى بنات وأبناء جيلنا وأقراننا في العالم العربي والإسلامي آملين بفتح حوار يتيح لنا المجال بأن نكون جزءاً من التاريخ والثقافة في هذه المنطقة.

لقد تابعنا بغيره وانبهار الصور القادمة من تونس ومن ميدان التحرير، وأُعجبنا بالمقدرة على تنظيم معارضة شعبية سلمية استطاعت أن تدفع بمئات الألوف إلى الشوارع والميادين، تلك الجموع التي استطاعت في نهاية المطاف إجبار الحكام على التنحي جانباً والاستقالة. نحن أيضاً نعيش تحت واقع حكمٍ لنظام يقدّم للعالم صورة ديمقراطية ومستنيرة عن نفسه، إلا أنّ هذه الصورة وهذا النظام لا يمثلان شرائح واسعة من المجتمع واقعة تحت سلطته في المناطق المحتلة وداخل الخط الأخضر. فهو يسحق الحقوق الاقتصادية لغالبية المواطنين، وهو مستمرّ في محاولاته تضييق هامش الحرّيات والديمقراطية وبناء جدران عنصرية أمام الثقافة الشرقية العربية واليهودية. لكننا نختلف عن مواطني تونس ومصر ما زلنا غير قادرين على خلق تكافل اجتماعيّ وسياسيّ بين الفئات المجتمعية المختلفة، يُوحّد الصفوف ويعطينا المقدرة على الخطوّ قدماً بكلّ فئات المجتمع إلى الميادين، والمطالبة بنظام مدنيّ يكفل الحرية والعدالة الاجتماعية والثقافية.

نحن نؤمن بأنّ نضالنا كشرقيين داخل إسرائيل لتحصيل حقوقنا الاقتصادية والاجتماعية والثقافية، مبنيّ على فهمنا بأنّ التغيير السياسيّ لا يمكن له أن يعتمد على القوى العظمى من الغرب والتي لطالما استغلت منطقتنا وشعوبنا منذ أجيال عديدة. على التغيير أن يكون نتاجاً للحوار الداخلي في المنطقة، عبر التضامن والانضمام إلى النضالات المختلفة الجارية اليوم في البلدان العربية، وعلى وجه الخصوص نضال الفلسطينيين داخل إسرائيل لحقوقهم السياسية والاقتصادية والمساواة داخل إسرائيل، ووقف المدّ العنصري ضدّهم، إلى جانب نضال الفلسطينيين في غزة والضفة، الذين يعيشون تحت نير الاحتلال العسكري ودعم مطالبهم العادلة لإنهاء الاحتلال والاستقلال.

لقد سبق ودعونا في رسالتنا الأخيرة (http://arab-jew.blogspot.com/)، وبعد خطاب أوباما في القاهرة عام 2009، إلى بزوغ الهوية الشرق أوسطيه الديمقراطية ولمشاركتنا داخلها. أما الآن فنحن نأمل بأن يكون جيلنا -في جميع أنحاء العالم العربي والإسلامي واليهودي- جيل جسور حوار متجددة، يستطيع التعالي عن أسوار العداء بين الأجيال السابقة، مُجدِّداً بذلك الحوار العميق الذي لا نستطيع أن نفهم ذاتنا من دونه. حوار بين اليهود والسنة والشيعة والمسيحيين؛ بين العرب والأكراد والبربر؛ بين الأتراك والإيرانيين؛ بين الشرقيين والأشكناز؛ بين الفلسطينيين والإسرائيليين. نحن على ثقة بأننا كأصحاب ماضٍ وموروثٍ مشتركينْ ننظر أيضًا إلى المستقبل بتعاطف وآمال عريضة. نحن نؤمن بالحوار الداخلي في منطقتنا، والذي يهدف إلى الإصلاح وبناء ما قد هُدم في الأجيال السابقة، كمفتاح لإعادة النموذج الإسلامي-اليهودي-المسيحي المشترك في الأندلس، وكمدخل بعون الله وبالتوفيق منه إلى عصرٍ ذهبي آخر لثقافتنا وتاريخنا وحاضرنا المشترك يكون أهلا ومفخرةً لثقافتنا وماضينا العريق إنشاء الله.

هذا العصر الذهبي لا يمكن أن يحصل من دون تجذر المواطنة الحقّ والديمقراطية بما تعنيه من التداول السلمي للسلطة وسيادة دولة القانون وضمان الحريات واحترام الأقليات والعدالة الاجتماعية والمحاصصة العادلة لثروات ومقدرات الدول بين أفراد شعبها، وتساوي الفرص في التعليم ومساواة النساء بالرجال وقبول الناس أجمع على اختلاف معتقداتهم وألوان بشراتهم ووضعهم الاجتماعي وموروثهم الثقافي وجنسهم وميولهم الجنسية وطوائفهم وأعراقهم ولغاتهم، كجزء لا يتجزأ من مساعينا لبناء هذا المجتمع الجديد الذي نصبو له جميعاً.

نحن ملتزمون بمساعينا في تحقيق أهدافنا هذه، وفي استمرار الحوار الدائم بين كل مواطني المنطقة، وبحوارنا أيضاً مع فئات ومجموعات يهودية أخرى في البلاد وخارجها.

(http://arabjews.wordpress.com)

الموقعون:

شبا سلهوب (ليبيا)، موئيز بين هراش (من مواليد المغرب)، نعمه جرشي (اليمن، صربيا)، ألموج بيهار (العراق، تركيا، ألمانيا)، يعيل بين يفيت (العراق،عدن)، أهرون شيم طوب (كردستان إيران، العراق)، يعيل برداه (تونس)، يوسي أوحانه (من مواليد المغرب)، يالي هشش (اليمن، ليبيا)، يونيت نعمان (اليمن، تركيا)، أورلي نوي (من مواليد ايران)، ماتي شموئيلوف (سوريا، العراق، إيران)، أليعانه ألموج (اليمن، ألمانيا) يوفال عبري (العراق)، أوفير طوبول (المغرب، الجزائر)، موطي جيجي (المغرب)، شلوميت لير (إيران)، حدفا إيال (إيران)، إيال بين موشيه (اليمن)، شلوميت بين ـ يمين (تركيا،سوريا, كوبا)، يعيل اسرائيل (ايران،تركيا)، بني نوريئيل (تونس)، أريئيل جليلي(إيران)، نتلي أوحنا عبري (المغرب، بريطانيا)، إيتمار طوبي طهر ـ ليف (مصر،القدس،المغرب)، عوفير نميمي (العراق،المغرب)، أمير بنبجي (سوريا)، نفتالي شيم طوب (كردستان إيران، العراق)، ليئة إيني (تركيا، اليونان)، جدي الجزي (مصر،يوغوسلافيا)، عزرا ناوي (العراق)، يوسي داويد (إيران، تونس)، شلوم زربيب (الجزائر)،يردينه حامو (كردستان العراق)، ابيب درعي (المغرب)، مني اقا (العراق)، توم فوجل (اليمن، بولندا)، عران افراتي (العراق)، دان وكسلير دنيئل (سوري،بولندا، أوكرانيا)،يعيل جينديان (إيران)، اليقيم نيصاني (لبنان، إيران، إيطاليا)، شلي حوريش سيجال (المغرب)، يوني ميزراحي (كردستان)، اوفير ايطاح (المغرب)، بتي بنبينيستي (تركيا)،حين مسجاب (العراق، بولندا)، موشيه بالماس (المغرب)، توم كوهين (العراق، بولندا، بريطانيا)، شيرلي قراواني (اليمن، ليبيا، تونس)، لورينة اطرقصي (العراق، الأرجنتين)،ناويت بارئيلل (ليبيا)، إفرات ميشوري صدقة (العراق )

Young Mizrahi Israelis’ open letter to Arab peers

the Arab and Islamic world living in Israel write to their peers in the Middle East and North Africa

http://972mag.com/young-mizrahi-israelis-open-letter-to-arab-peers/

We, as the descendents of the Jewish communities of the Arab and Muslim world, the Middle East and the Maghreb, and as the second and third generation of Mizrahi Jews in Israel, are watching with great excitement and curiosity the major role that the men and women of our generation are playing so courageously in the demonstrations for freedom and change across the Arab world. We identify with you and are extremely hopeful for the future of the revolutions that have already succeeded in Tunisia and Egypt. We are equally pained and worried at the great loss of life in Libya, Bahrain, Yemen, Syria, and many other places in the region. Our generation’s protest against repression and oppressive and abusive regimes, and its call for change, freedom, and the establishment of democratic governments that foster citizen participation in the political process, marks a dramatic moment in the history of the Middle East and North Africa, a region which has for generations been torn between various forces, internal and external, and whose leaders have often trampled the political, economic, and cultural rights of its citizens. We are Israelis, the children and grandchildren of Jews who lived in the Middle East and North Africa for hundreds and thousands of years.

Our forefathers and mothers contributed to the development of this region’s culture, and were part and parcel of it. Thus the culture of the Islamic world and the multigenerational connection and identification with this region is an inseparable part of our own identity. We are a part of the religious, cultural, and linguistic history of the Middle East and North Africa, although it seems that we are the forgotten children of its history: First in Israel, which imagines itself and its culture to be somewhere between continental Europe and North America. Then in the Arab world, which often accepts the dichotomy of Jews and Arabs and the imagined view of all Jews as Europeans, and has preferred to repress the history of the Arab-Jews as a minor or even nonexistent chapter in its history; and finally within the Mizrahi communities themselves, who in the wake of Western colonialism, Jewish nationalism and Arab nationalism, became ashamed of their past in the Arab world. Consequently we often tried to blend into the mainstream of society while erasing or minimizing our own past. The mutual influences and relationships between Jewish and Arab cultures were subjected to forceful attempts at erasure in recent generations, but evidence of them can still be found in many spheres of our lives, including music, prayer, language, and literature. We wish to express our identification with and hopes for this stage of generational transition in the history of the Middle East and North Africa, and we hope that it will open the gates to freedom and justice and a fair distribution of the region’s resources. We turn to you, our generational peers in the Arab and Muslim world, striving for an honest dialog which will include us in the history and culture of the region.

We looked enviously at the pictures from Tunisia and from Al-Tahrir square, admiring your ability to bring forth and organize a nonviolent civil resistance that has brought hundreds of thousands of people out into the streets and the squares, and finally forced your rulers to step down. We, too, live in a regime that in reality—despite its pretensions to being “enlightened” and “democratic”—does not represent large sections of its actual population in the Occupied Territories and inside of the Green Line border(s). This regime tramples the economic and social rights of most of its citizens, is in an ongoing process of minimizing democratic liberties, and constructs racist barriers against Arab-Jews, the Arab people, and Arabic culture. Unlike the citizens of Tunisia and Egypt, we are still a long way from the capacity to build the kind of solidarity between various groups that we see in these countries, a solidarity movement that would allow us to unite and march together–all who reside here–into the public squares, to demand a civil regime that is culturally, socially, and economically just and inclusive. We believe that, as Mizrahi Jews in Israel, our struggle for economic, social, and cultural rights rests on the understanding that political change cannot depend on the Western powers who have exploited our region and its residents for many generations.

True change can only come from an intra-regional and inter-religious dialog that is in connection with the different struggles and movements currently active in the Arab world. Specifically, we must be in dialog and solidarity with struggles of the Palestinians citizens of Israel who are fighting for equal political and economic rights and for the termination of racist laws, and the struggle of the Palestinian people living under Israeli military occupation in the West Bank and in Gaza in their demand to end the occupation and to gain Palestinian national independence. In our previous letter written following Obama’s Cairo speech in 2009, we called for the rise of the democratic Middle Eastern identity and for our inclusion in such an identity. We now express the hope that our generation – throughout the Arab, Muslim, and Jewish world – will be a generation of renewed bridges that will leap over the walls and hostility created by previous generations and will renew the deep human dialog without which we cannot understand ourselves: between Jews, Sunnis, Shias, and Christians, between Kurds, Berbers, Turks, and Persians, between Mizrahis and Ashkenazis, and between Palestinians and Israelis. We draw on our shared past in order to look forward hopefully towards a shared future. We have faith in intra-regional dialog—whose purpose is to repair and rehabilitate what was destroyed in recent generations—as a catalyst towards renewing the Andalusian model of Muslim-Jewish-Christian partnership, God willing, Insha’Allah, and as a pathway to a cultural and historical golden era for our countries. This golden era cannot come to pass without equal, democratic citizenship, equal distribution of resources, opportunities, and education, equality between women and men, and the acceptance of all people regardless of faith, race, status, gender, sexual orientation, or ethnic affiliation. All of these rights play equal parts in constructing the new society to which we aspire. We are committed to achieving these goals within a process of dialog between all of the people of Middle East and North Africa, as well as a dialog we will undertake with different Jewish communities in Israel and around the world.

We, the undersigned: Shva Salhoov (Libya), Naama Gershy (Serbia, Yemen), Yael Ben-Yefet (Iraq, Aden), Leah Aini (Greece, Turkey), Yael Berda (Tunisia), Aharon Shem-Tov (Iraq, Iranian Kurdistan), Yosi Ohana (born in Morocco), Yali Hashash (Libya, Yemen), Yonit Naaman (Yemen, Turkey), Orly Noy (born in Iran), Gadi Alghazi (Yugoslavia, Egypt), Mati Shemoelof (Iran, Iraq, Syria), Eliana Almog (Yemen, Germany), Yuval Evri ((Iraq), Ophir Tubul (Morocco, Algeria), Moti Gigi (Morocco), Shlomit Lir (Iran), Ezra Nawi (Iraq), Hedva Eyal (Iran), Eyal Ben-Moshe (Yemen), Shlomit Binyamin (Cuba, Syria, Turkey), Yael Israel (Turkey, Iran), Benny Nuriely (Tunisia), Ariel Galili (Iran), Natalie Ohana Evry (Morocco, Britain), Itamar Toby Taharlev (Morocco, Jerusalem, Egypt), Ofer Namimi (Iraq, Morocco), Amir Banbaji (Syria), Naftali Shem-Tov (Iraq, Iranian Kurdistan), Mois Benarroch (born in Morocco), Yosi David (Tunisia Iran), Shalom Zarbib (Algeria), Yardena Hamo (Iraqi Kurdistan), Aviv Deri (Morocco) Menny Aka (Iraq), Tom Fogel (Yemen, Poland), Eran Efrati (Iraq), Dan Weksler Daniel (Syria, Poland, Ukraine), Yael Gidnian (Iran), Elyakim Nitzani (Lebanon, Iran, Italy), Shelly Horesh-Segel (Morocco), Yoni Mizrahi (Kurdistan), Betty Benbenishti (Turkey), Chen Misgav (Iraq, Poland), Moshe Balmas (Morocco), Tom Cohen (Iraq, Poland, England), Ofir Itah (Morocco), Shirley Karavani (Tunisia, Libya, Yemen), Lorena Atrakzy (Argentina, Iraq), Asaf Abutbul (Poland, Russia, Morocco), Avi Yehudai (Iran), Diana Ahdut (Iran, Jerusalem), Maya Peretz (Nicaragua, Morocco), Yariv Moher (Morocco, Germany), Tami Katzbian (Iran), Oshra Lerer (Iraq, Morocco), Nitzan Manjam (Yemen, Germany, Finland), Rivka Gilad (Iran, Iraq, India), Oshrat Rotem (Morocco), Naava Mashiah (Iraq), Zamira Ron David (Iraq) Omer Avital (Morocco, Yemen), Vered Madar (Yemen), Ziva Atar (Morocco), Yossi Alfi (born in Iraq), Amira Hess (born in Iraq), Efrat Mishori Sadka (Iraq), Navit Barel (Libya), Almog Behar (Iraq, Turkey, Germany).

The translation from the Hebrew edited by Chana Morgenstern and first published on 972magazine

אני חייל פשוט בתנועת המחאה שקמה בקיץ בארץ הזו, תנועה שלדעתי היא חלק מאותו "אביב ערבי" עליו אנחנו מדברים | cc: flickr, '_arab spring" by Pleuntje

הרצאה של אורי שני שמחברת בין זהות מזרחית וערבית לאור האביב הערבי ורוח ג'דידה

מאת אורי שני ופורסם לראשונה בבלוג שלו

להלן הרצאה קצרה שנתתי היום (19.1.2012) באוניברסיטת חיפה במסגרת כנס על "האביב ערבי".

בסוגריים מרובעים [...] קטעים שדילגתי עליהם, כי חששתי שיפסיקו אותי, אם אאריך יתר על המידה. בדיעבד, פרופ' מחמוד יזבק אמר לי, שהוא החליט, שהוא ייתן לי לדבר כמה שאני ארצה, כי זה כל-כך מצא חן בעיניו….

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים.

המחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי, כנגד משטרים משעבדים ומנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, מסמלת רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח-התיכון וצפון-אפריקה שנקרע מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו."

צהריים טובים לכולם!

פתחתי בפיסקה הראשונה מתוך המכתב "רוח ג'דידה" שהתפרסם באפריל 2011 , ואני אקרא עוד כמה חלקים ממנו:

 "אנחנו ישראלים, ואנחנו צאצאים ליהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים. אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. (ואני מדלג)  ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות.

אנחנו מבקשים לבטא את ההזדהות ואת התקוות שלנו בשלב זה של מעבר דורות בהיסטוריה המזרח-תיכונית והצפון-אפריקאית, ומקווים כי הוא יביא פתח לחירויות ולצדק, ולחלוקה הוגנת של המשאבים של האזור, ופונים אל בנות ובני דורנו בעולם הערבי והמוסלמי בשאיפה לדיאלוג כן אשר יכיל אותנו בתוך ההיסטוריה והתרבות של האזור.

(…ואני מדלג)

 אנו מקווים כי הדור שלנו, בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והיהודי, יהיה דור של גשרים מחודשים, שידלגו על פני החומות והאיבה של הדורות הקודמים, ויחדשו את הדיאלוג העמוק, שאנחנו איננו יכולים להבין את עצמנו בלעדיו, בין יהודים, סונים, שיעים ונוצרים, בין ערבים, כורדים, בֶּרְבֶּרִים, תורכים ופרסים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים לישראלים. כבעלי עבר משותף אנו מביטים בהזדהות ובתקווה גם אל עבר העתיד. אנחנו מאמינים בדיאלוג הפנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, כמפתח לחידוש מודל השותפות המוסלמי-יהודי-נוצרי של אנדלוס, בעזרת השם, אינשאללה, וכפתח לתור-זהב תרבותי והיסטורי של ארצותינו. תור-זהב זה לא יוכל להיווצר ללא אזרחות דמוקרטית שווה, ללא צדק חלוקתי כלכלי במשאבים ובהזדמנויות ובחינוך, ללא שיוויון בין נשים וגברים, וקבלת בני האדם כולם, על אמונתם, צבעם, מעמדם, מינם, נטיותיהם המיניות ועדתם, כחלקים שווים בבניית החברה החדשה לה אנו שואפים. אנו מחוייבים להשגת מטרות אלו, בדיאלוג מתמיד בין כל אזרחי האזור, ובדיאלוג שלנו עם יהודים מקבוצות שונות בארץ ובעולם.

על החתום: וכאן באים עשרות רבות של שמות, נשים וגברים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות.

אחזור למכתב זה בהמשך, אך היה לי חשוב לפתוח בו, כדי להיכנס לנושא.

(בעל-פי הוספתי: אתמול דיבר כאן פרופ' תלחמי על זהות והזדהות כגורם מגייס, וגם אני מדבר על כך.)

למעמד המזרחיות והערביות קרה משהו בשנה האחרונה. אני לא רוצה לדבר על הסיבות ההיסטוריות לגזענות האשכנזית כלפי המזרחים והערבים, מחד, ולרגשי הנחיתות של המזרחים והערבים, מאידך. (בעל-פה: ובטח לא על שלמה מעוז)

אני גם לא רוצה לדבר בהרצאה זו על המושגים הכלאה (היברידיזציה) וטיהור (פיוריפיקציה) , שיהודה שנהב עוסק בהם, מה שבהחלט היה יכול להיות יאה להרצאה במסגרת כנס אקדמי במוסד אקדמי. אומר זאת בגלוי ובפשטות: אינני מומחה לנושא שאני אדבר עליו, אני חייל פשוט בתנועת המחאה שקמה בקיץ בארץ הזו, תנועה שלדעתי היא חלק מאותו "אביב ערבי" עליו אנחנו מדברים. כלומר: אינני מדבר על "האביב הערבי" מבחוץ, כישראלי, שבמקרה הטוב משתומם ומופתע לטובה ומוחא כפיים, ובמקרה הרע מפחד ומתגונן. אני מדבר על "האביב הערבי" מתוכו, כחלק ממנו. זהו קול שונה משאר הקולות הנשמעים כאן. ומאותו מקום של רצון להביא אל הכנס הזה דברים קצת שונים, אני מעדיף, שלא לדבר במונחים אקדמיים.

אני רוצה לדבר על גאווה ערבית.

מול הגלובליזציה, שמנסה למכור לנו שוק משותף, שבו הכסף חסר הצבע וחסר הריח שולט, ומדכא את כולנו באותה המידה האכזרית, ללא גזענות והופכת את כולנו לעבדים שווי זכויות, כביכול, קמה לה בשקט בשקט תנועה, שתוקפת את הפרסומת השקרית הזולה הזו בכמה חזיתות. דובר על כך מספיק במקומות אחרים, ואין זה הנושא של הכנס כאן. אך מה שחשוב לעניינו הוא, שבזכות לפיד אנושי בוער אחד ושמו מוחמד בו-עזיזי, ובזכות המהפכנים המצרים שהציתו בעזרת הלפיד הזה את ארצם, הפך העולם הערבי לאחד המרכזים, אם לא הבולט בהם, של תנועה זו.

כי אסור להתבלבל: המהפכה המצרית לא נועדה לשווק ססמאות של דמוקרטיה מערבית. בקול קורא מלפני חודשיים (בתחילת נובמבר) מטעם קבוצות פעילות במהפכה המצרית, שהתפרסם בעיתון ג'דליה, נכתב:

" ה-G8, קרן המטבע הבין-לאומית, יחד עם מדינות המפרץ, מבטיחות למשטר הלוואות של 35 מיליארדי דולרים. ארצות הברית מספקת למצרים סיוע בסך 1.3 מיליארדי דולרים בכל שנה. ממשלות בכל העולם ממשיכות לקיים בריתות ולתמוך בשליטיה הצבאיים של מצרים. הכדורים שהורגים אותנו בהם מיוצרים באמריקה, הגז המדמיע החורך את עינינו – באוקלנד. הנשק מיוצר גם בפלסטין ובוויומינג. ביקורו הראשון של דייוויד קמרון ל"מצרים שאחרי המהפכה" נועד לסגור עסקת נשק. אלו הן רק כמה דוגמאות. לא ניתן עוד למכור את חייהם של בני אדם, את חירותם ואת עתידם בעד נכסים אסטרטגיים. עלינו להתאחד נגד ממשלות שאינן חולקות את האינטרסים של עמיהם. "

פתאום האופציה החיובית עבור שיתוף-פעולה ישראלי-ערבי, במקום האופציה השלילית של מלחמה, היא כבר לא זו של "המזרח התיכון החדש" של נשיא המדינה הנכבד שמעון פרס, כלומר שיתוף פעולה של עסקים, אלא שפתאום נפתחת כאן אופציה רחבה ואמיתית של שיתוף פעולה של מאבק.

תנועת המחאה שלנו, הישראלית, קמה, בין היתר, בזכות האביב הערבי.

"העם דורש צדק חברתי" וססמאות נוספות, חלק מצורות המחאה, צורת השיח והרכב הציבור שהשתתף במחאה, כולם מושפעים מגל המחאה האנטי-קפיטליסטי הגלובאלי, וחלק מהם יבוא ישיר ממצרים ומתוניס. "אל-שעב יוריד – את ביבי להוריד" – ססמא שנולדה ביפו – אין חזקה ממנה בשביל להדגים את זה. על אחד הבאנרים הענקים ביותר בהפגנה הענקית של ה-6 באוגוסט נכתב "אירחל – מצרים זה פה".

אין לי את כל הזמן שבעולם, אך בכל זאת אזרוק כאן לחלל האוויר, בראשי פרקים, מה איפשר את השדרוג הזה הן של המזרחיות והן של הערביות, עוד לפני "האביב הערבי". יש לנו את וואדי סליב ואחר-כך את הפנתרים השחורים, יש לנו את הזמר המזרחי ואת תחיית המוזיקה הערבית הקלאסית, יאיר דלאל ואחרים, ואת התזמורת האנדלוסית, ויש לנו את הקשת המזרחית הדמוקראטית, ויש לנו את שלמה סבירסקי, שהוא בן בית כאן, באוניברסיטת חיפה, שייסד, יחד עם אחרים, את "מחברות למחקר וביקורת".

[סבירסקי ועמיתיו טענו שנוצרו שני מעמדות שונים ושהתגבשה חלוקת עבודה עדתית שלפיה השליטה על ההון ותגמוליו מרוכזת בידי האוכלוסייה האשכנזית ואילו מהאוכלוסייה המזרחית נשללה שליטה זו. טיעון זה היה בניגוד לגישה הפונקציונלית-סטרוקטורלית מבית מדרשו של שמואל נח אייזנשטדט. גישתו של סבירסקי התבססה על התובנה המרקסיסטית שעל פיה המודרניזציה אינה תהליך שבו המערב המתועש והמפותח מנחיל את השיטה הקפיטליסטית לארצות הנחשלות, אלא המערב מתפתח תוך כדי ניחשול ארצות אחרות. בישום הגישה לישראל] סבירסקי הראה, לטענתו, כי הכינון של המזרחי כחלש ופריפריאלי הוא זה שבונה את האשכנזים כחזק. כשסבירסקי פיתח גישה זו בספרו החשוב ביותר "לא נחשלים אלא מנוחשלים", אף אחד עוד לא דיבר על גלובליזציה, אבל כיום, כשתנועת המחאה שוטפת את כל העולם, מוול סטריט ועד הפינות המנוחשלות הרחוקות ביותר, ברור, שאנחנו חלק ממערך גלובלי רחב, מה שמחבר אותנו, אם נרצה או לא לעולם הערבי שמסביב.

ליהי יונה אמרה: "אני מגדירה את עצמי כחיפאית, אישה, מזרחית ושמאלנית. אלה החלקים מהזהות שלי שאני חושבת שחשובים, בין היתר כי אלה החלקים שהם תחת איום. אני פחות אמהר להגדיר את עצמי כיהודיה כי קל לי יותר לממש את היהדות שלי. הזהות הזו לא מאויימת."

ויש לנו שיח חדש, לא על מזרחים, אלא על יהודים-ערבים: התחיל בזה אלבר ממי והמשיכו בזה שמעון בלס, אלה שוחט, יהודה שנהב, אותו כבר ציינתי קודם, וגם ששון סומך, אם כי האחרון מסתייג מהאופנתיות שקיבל המושג לאחרונה. בשיח הזה, דרך אגב, לא אומרים ערבים יהודים, כלומר ההגדרה החדשה עדיין שמה את הזהות היהודית כראשונה ואת הערבית כמשנית. בתור השוואה: חלק נכבד, אם לא הרוב, של היהודים בגרמניה, ראו את עצמם בשליש הראשון של המאה העשרים, כגרמנים יהודים, ולא כיהודים גרמנים.

אך הביטוי יהודים ערבים הוא בכל זאת התקדמות משמעותית. השאלה היא כמובן, האם יש לביטוי הזה גם כיסוי? [האם באמת התגברנו על הפרדת הדמות המזרחית מההיסטוריה היהודית-ערבית? האם היהודי הערבי הזה חוזר לשם המשפחה המקורי שלו? האם יש לו תודעה היסטורית מעמדית וחברתית?]

קל יותר להתחבר לתרבות הערבית, או להתחבר אליה מחדש, כשהתחברות זו היא נטולת תוכן פוליטי. קצת מנגבים חומוס, קצת מבשלים קוסקוס, קצת שומעים מוזיקה עיראקית, קצת לובשים שרוול, קצת לומדים ריקודי בטן. כך אפשר להתחבר גם להודים.

מה שחדש, מהפכני ומאתגר, הוא ההתחברות לזהות ערבית או מזרחית, וביתר שאת במהלך השנה האחרונה, דווקא יחד עם התוכן הפוליטי, לאור "האביב הערבי". ערביות ומזרחיות כזהות פוליטית, ולא תרבותית חלקית. וכשאני אומר זהות פוליטית, זה אומר גם אנטי-מערבית, במוצהר. כי המערב נתפס, מבחינה פוליטית, וזו תרומתו שלו עצמו, ולא של "האביב הערבי", יותר ויותר ככובש, מדכא, גוזל ומשעבד, ופחות ופחות כמשחרר ומקדם. אולי לא כאן, באולם הזה, אבל אני מציע לכולם להביט החוצה, אל המציאות. לא צריך בשביל זה לחיות באוהל, כמוני, אבל זה עוזר.

עוד לפני שניצוץ המחאה הגיע גם לישראל בקיץ, היו כאן ביטויים של הזדהות עם תוניס ומצרים. ואחד החזקים ביותר היה המכתב שקראתי בפתח דבריי. במכתב נאמר: "במכתבנו הקודם…" הכוונה למכתב דומה שנכתב בעקבות נאום אובמה בקהיר (מנסח המכתב היה יחזקאל רחמים). ההבדל המשמעותי ביותר בין שני המכתבים הוא, שהפעם יש פניה ישירה אל הנמענים הערביים, בלי התיווך האמריקאי. אך אלמוג בהאר, אחד המנסחים של המכתב, גורס, שבלי המכתב הראשון, זה שאחרי נאום אובמה, המכתב הזה לא היה נולד.

ליהי יונה אומרת: המכתב פתח אצלי משהו חשוב. הייתי שמאל, חשבתי שמאל, אבל אפילו בתור שמאלנית נעלבתי שקראו לי ערביה. וזה השתנה בעקבות המכתב הזה.

לדברי אלמוג, מה שעורר הזדהות ואפילו קנאה בהתקוממות המצרית, היתה ההזדהות בין מעמדות, בין כפריים לעירוניים, בין דתות שונות..

יש ביקורת על המכתב מצד פעילים פוליטיים, גם מזרחים, שהוא מחזיר את המזרחים לסוג של גטו. כנגד הביקורת הזאת מדגישים חלק מהחותמים על המכתב, שמכתב כזה בא להדגיש את הרב-גוניות של החברה הישראלית, הוא בא לומר לשותפים במרחב הערבי: תראו, בישראל יש קולות אחרים, לא רק "ווילה בג'ונגל" של אהוד ברק ו"כניעותו של הפלאח המצרי"  של גבריאל בר. אנחנו מושיטים יד, בגובה העיניים. עבור גדי אלגזי הנושא איננו ההתחברות שלו, באופן אישי, לשורשים המצריים שלו, אלא מעמד הערביות כחלק מהתרבות הישראלית, ואז, כשאנחנו מדברים על התחברות לזהות ערבית, אין זה משנה מהו המוצא המשפחתי.

המכתב תורגם לערבית על-ידי תאמר מסאלחה והתפרסם בכל רחבי העולם הערבי. מאמרים אוהדים בשני העיתונים הערבים החשובים ביותר: "אל-חיאת" וב"אל-שרק אל-אוסט". ברדיו במרוקו, בעזה, במצרים: היו פרשנים ערבים, שתהו, האם המכתב אולי יביא לדמוקרטיזציה בישראל? השאלה הזו מצביעה על כך, שהחותמים, כנגד מבקריהם, השיגו את מטרתם.

בעיתון "בוכרא" טענו: המהפכה הערבית הולידה את היהודי הערבי.

אבל עבור חלק גדול מהחותמים, אם לא הרוב, הנמענים הישירים החשובים ביותר, הם הפלסטינים. כשלושה שבועות אחרי פרסום המכתב התקיים בחברון כנס משותף של תנועת התחברות-תראבט עם קבוצות שמאל של אזור חברון, ובו הוקרא המכתב. באותו הכנס אמרה יעל בן-יפת, חברת מועצת העיר תל-אביב-יפו ויושבת ראש הקשת הדמוקרטית המזרחית: "אפליית המזרחים אינה זמנית ומקרית: דחיקת הערביות מתוך החברה היהודית אינה משאירה למזרחים אלא מקום שולי. מאבק אנטי-קולוניאלי הוא לכן גם מאבק לדה-קולוניזציה של החברה הישראלית – מאבק נגד קולוניאליזם תרבותי, נישול ואפליה אתנית, ומכאן החשיבות העקרונית של חיבור בין מזרחים לבין הפלסטינים." בכנס הזה, דרך אגב, רוב דוברי העברית היו מזרחים.

(יעל בן יפת סיימה את תפקידה במועצת העיר, אבל ביום ראשון היא נעצרה באותו בנין בו כיהנה, בגלל שהפגינה נגד ההרס הברוטאלי של מאהל שכונת התקווה.)

[ב-1 במאי החלו עובדי "חיפה כימיקלים" בצפון, כלומר העובדים של המפעל כאן למטה במפרץ, בשביתה ללא הגבלת זמן, נגד המעבידים ונגד ההסתדרות. לא ארחיב את הדיבור על תולדות השביתה, רק אציין שהעובדים האלה הם ממש גיבורים אמיתיים. הם החזיקו מעמד שישה חודשים שלמים, עד לניצחון שהם השיגו, ניצחון שמאתגר לא רק את המדיניות הכלכלית של הממשלה, אלא גם את ההסתדרות. באופן טבעי לחלוטין הזדהו רבים מהעובדים בזמן השביתה עם המהפכה במצרים, שהרי גם שם הכל התחיל במפעלים ובאיגודים המקצועיים העצמאיים.]

ואז באה, בתנופה רבה, תנועת האוהלים העצומה של הקיץ. שוב: לא היתה זו תנועה של מזרחים, כמו תנועת האוהלים שלפני 20 שנה, אך כיוון שהיתה זו תנועה עממית, היא היתה גם מזרחית. הפעילים המרכזיים של "רוח ג'דידה" אמרו לי, שכל האנרגיה הופנתה עכשיו לזירה המקומית. גם אני, בתוך הפעילות הנמרצת של הקיץ, חשתי, שהעיניים נשואות עכשיו אלינו עצמנו, לא להזדהות עם אחינו בתוניס, או מצרים, או תימן, או בחריין, או ספרד, או יוון.

אחת התופעות החשובות במסגרת תנועת המחאה היא "גוש הפריפריות", שמאגד מאז הקיץ מאהלים מהפריפריה, במובן הסוציו-אקונומי, לא במובן הגיאוגרפי. תוך כדי מאבק נפגשים מנוחשלים דוברי עברית וערבית. במסמך הדרישות של "גוש הפריפריות" מסוף אוגוסט עומדות הדרישות לקורת גג, תכנון ופיתוח, ובראשם החייאת הדיור הציבורי, ביטול חוק ההסדרים, הפסקת ההפרטות, שקיפות שלטונית, ביטול העסקה קבלנית, הכשרה והשמת אסירים משוחררים באחריות המדינה, ודרישות בתחום הבריאות והתחבורה לצד הדרישה להפסקת פעולות ההסללה הגוזרות החלשה בתחום החינוך ואחר כך בתעסוקה בקרב רוב התלמידים והתלמידות ממוצא מזרחי, אתיופי וערבים, והדרישה לטיפוח התרבות היהודית-מזרחית והתרבות הערבית והביטוי העצמי של כלל האוכלוסיות והמגזרים בפריפריות החברתיות.

שדרוג מעמד המזרחיות והערביות נתפס כתנאי להתקדמות. במלים אחרות: חל היפוך גמור, כפי שציינתי לפני דקה, בהערכה של מה זה מערבי ומה זה מזרחי\ערבי.

אם פעם התרבות המערבית נתפסה כמגינה על זכויות הנשים, אז נשמעים היום קולות אחרים: חלק מהנשים שחתמו על המכתב "רוח ג'דידה" אותו קראתי בפתיחת דבריי, או מזדהות איתו, פונות אל השותפות שלהן מתוך שאיפה פמיניסטית, מתוך הכרה שהתחברות למזרחיות ולערביות גם תחזק את הנשיות שלהן. הבישול כמקור לעוצמה ושליטה ואף קוסמות! דברים כגון אלה אפשר למצוא גם בספרה של קציעה עלון בספרה "אפשרות שלישית לשירה".

בהקשר הזה כדאי לציין את קבוצת הנשים שהצטלמו בערום מתוך הזדהות עם עליא אל-מהדי המיצריה, את ערב ההזדהות למען נשים בדרום הר חברון, שנערך לפני שבועיים בבית העם ברוטשילד. אלה פעולות פמיניסטיות, שמחברות בין זהות ערבית לזהות נשית. (גם ד"ר פלח דיברה על כך.)

ועוד משהו לגבי המערב: ההפניה לעבר ארצות ערב באה בין היתר מתוך תחושה הולכת וגוברת, שהמערב סיים את תפקידו הארוך והחשוב ב-500 השנים האחרונות. תרבות שהחלה עם גירוש ספרד, שירשה מימי הביניים את האנטישמיות הנוראה והמשיכה בה לאורך כל 500 השנים האלה, ששיאה כמובן היה באמצע המאה שעברה, וגזענות וקולוניאליזם, בקיצור: הברבריות המכוערת ביותר, שהאנושות הצמיחה בכל תולדותיה, אבל גם תרבות שהצמיחה יופי, חוכמה, קידמה ותיעוש. יש תחושה, עם ההתרסקות ההולכת וגוברת של כלכלת ארצות הברית, שהעידן המערבי הזה נגמר. ואז, כמו שאמרה לי חנה ווזאנה, יש ווקאואם.

כמו שליאת זוהר מבית שאן אמרה כבר לפני יותר משנה: "עמידר זרקו אותי מהבית, וכשהגעתי לשיח' ג'ראח, וראיתי את המשפחות שם זרוקים ברחוב, הבנתי: זה בדיוק אותו הדבר. אין הבדל בינינו. ההזדהות שלי איתם היא טבעית לגמרי." כך גם יכולים המונים ישראלים להזדהות באופן הטבעי ביותר עם המתקוממים במצרים וגם בסוריה. אי-אפשר להזדהות עם עמדה, שעדיין קיימת, אפילו בחלקים מהשמאל, שתומכת בבשאר אל-אסד כמגן מפני הפונדמנטליזם. אפשר להבין, אפשר לתמוך בחריקת שיניים, אבל אי-אפשר להזדהות. אנחנו, שנלחמים נגד הממשלה הזו, נגד המדיניות הכלכלית הלא-אנושית הזו, מזדהים באופן הכי טבעי עם המתקוממים בכל הארצות הערביות.

אמרתי קודם, שאני אדבר על "האביב הערבי" כחלק ממנו. יטענו נגדי, ש"הם" לא רואים את זה כך. שהם לא רואים בי חלק. אז באיזו חוצפה אני טוען, שאני חלק?

אכן, יש בעיה. כמו שכתבו כותבי המכתב "רוח ג'דידה" עבדו כל המשטרים באזור, הישראלי והערבים, כדי לבנות חומה בין יהודי לערבי. אבל אני יודע, שגם בשמאל הפלסטיני וגם במקומות רחוקים יותר, יש צמא אמיתי לדיאלוג עם ישראלים, שלא מביטים בערבי מלמעלה.

אך מה שחשוב יותר מזה: "האביב הערבי" הוא לא מועדון סגור, עם סלקטורים בכניסה. כשקם בקיץ מאהל חדש והצטרף לגל המחאה, לא החתימו את מקימי המאהל על שום כרטיסי חבר, והתחברות לזהות ערבית לא דורשת ביטול הזהות הישראלית או היהודית. אלה לא בהכרח שתי חתונות, שאי-אפשר לרקוד בשתיהן, זאת יכולה להיות אותה החתונה.

אני מודה לכם מאוד על ההאזנה ועל מארגני הכנס, שאיפשרו לי לשאת דברים אלה!

עוד לפני שקיצרתי, לא הכנסתי מראש דברים שהיה חשוב לומר:

1. 700 מיליון ₪ לתקציב הבטחון בגלל האיומים החדשים שמביא איתו "האביב הערבי"
2. סיפור המנהל שלקח את תלמידיו להפגנת זכויות אדם. המנהל הערבי, שבבית המחוקקים הישראלי יש מי שתובע כעת את פיטוריו, לא פחות, על שום שלקח את תלמידיו למצעד זכויות האדם בתל אביב, נניח שנוציא מהסיפור הזה את המלה "ערבי", ומיד הוא הופך לסיפור בלתי מתקבל על הדעת שאין סיכוי שיתרחש במציאות. נחזיר לשם את המלה "ערבי" ופתאום הוא נשמע סביר.
3. החלומות של עמית ואלין: שתי נשים צעירות בנות 17. אחת חולמת לבקר את עיר הולדתה של סבתתה, השניה חולמת לבקר את עיר הולדתו של סבה. אחת רוצה להגיע ללבנון, השניה רוצה להגיע לסוריה. אחת נקראת "יהודיה", השניה נקראת "ערביה".

חשבתי, שהדברים יעוררו התנגדות. אבל שמעתי רק "מקסים", "יפה", והסטודנט היחידי שרצה לשאול משהו, שאל אותי, מה אני מלמד בסמסטר הבא…

מאת אורי שני ופורסם לראשונה בבלוג שלו

"המשימה הראשונה שעמדה לפני היתה תרגום הרומן לעברית, אבל תוך כדי תרגום שני הפרקים הראשונים החלטתי להניח לגירסה הערבית ולכתוב את הכל מחדש. בד בבד עם זאת, לא הסתפקתי בקריאת רומנים מתורגמים לעברית, אלא גם התמסרתי לקריאה שיטתית בתנ"ך ובמשנה. החלטה נוספת שהקפדתי לעמוד בה היתה הימנעות מקריאת ספר או עתון בערבית, גם מהאזנה לשידורי רדיו בערבית. למעשה החלטתי להיפרד מהערבית, אף לשכוח אותה, כדי להעמיד את העברית כשפה ראשונה. מהלך זה נמשך כשנתיים, תוך כדי כתיבת הגירסה החדשה של הרומן. והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס [שם עבד] נטלתי לידי לפני העלייה למשכב ספר של טאהא חוסיין כדי לבדוק דבר-מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי-שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיני עד אור הבוקר. זאת היתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפניתי את גבי לשפת-האם האהובה והחמימה" (75).

            שמעון בלס נולד בבגדאד בשנת 1930, למשפחה יהודית-עיראקית. בנעוריו, בעת לימודיו בתיכון "אליאנס", הצטרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר סיום התיכון הוא שימש ככתב של עיתון מצרי, אל-חואדת', וכעוזר לסנאטור היהודי עזרא מנחם דניאל (1874-1952), ופירסם בבגדאד בערבית רשימות ביקורת, מאמרים וסיפורים. על-פי חוק הויתור על הנתינות העיראקית שנחקק ב-1950 נרשם להגירה לישראל, ובאו עמו לארץ אמו, אחותו ואחיו ביולי 1951. אביו נשאר בעיראק לטפל בעסקיו, והגיע לארץ כעבור עשרים שנה, מספר ימים לפני פטירתו (בלס ששהה בפריז באותה עת לא זכה לפגוש את האב). המשפחה שוכנה עם בואה לארץ באחת המעברות שסביב לעיירה הפלסטינית מג'דל (כיום אשקלון), וחייתה שם יותר משנה.

            בארץ הצטרף בלס למפלגה הקומוניסטית, וכתב בעיתונות הקומוניסטית בערבית, ב"אַלְ-אִיתִיחַאד" ו"אַלְ-גַ'דִיד", תחת שם העט "אַדִיבּ אֶלְ-קַאץ" (סופר המחבר). לאחר מכן הפך כתב לעניינים ערביים בעיתון "קול העם" בעברית, וכתב בשם העט "אדיב קאס". יחד עם חבריו דוד צמח וששון סומך הקים את "חוג שוחרי ספרות ערבית בתל-אביב", ושם הם דנו בין השאר בשאלת לשון הכתיבה שלהם, עברית או ערבית: "בשנים הראשונות בארץ לא היה בלבי ולוּ צל של ספק שהערבית תוסיף להיות שפת הכתיבה שלי. את דעתי זאת גם ביטאתי בכתב ובעל-פה. ולא זו בלבד, אלא גם ראיתי שמחובתי כבן התרבות הערבית לעשות כל אשר באפשרותי כדי לבקוע את מסך הזרות החוצץ בין העולם הערבי והחברה הישראלית… הערבית היא מרכיב יסודי בזהותנו כבני-אדם, ובכך אין אנו שונים משאר עמי האזור, ולכן רצוי לשמור על זהות זאת בכתיבתנו" (43-45).

            בסופו של דבר בלס היה העיראקי הראשון שהגיע לארץ בשנות החמישים שפירסם רומן בעברית, וספרו "המעברה" ראה אור ב-1964 בהוצאת עם עובד. בלס כתב רומן זה בגרסא מוקדמת בערבית, אך לא פרסם אותה מעולם, ואילו הנוסח העברי לא היה תרגום, כפי שהוא מעיד בזיכרונותיו, אלא כתיבה מחדש של הרומן. לאחר מכן שב בלס לעסוק בערבית, וכתב בראשית שנות השבעים דוקטורט בסורבון בפאריז על השתקפות המלחמות עם ישראל בספרות הערבית. לאחר שהותו בצרפת שב לגור בתל-אביב, ושימש לאורך שנים ארוכות פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. כתיבתו של בלס מרתקת, רבת השראה ומקיפה עולמות רבים, ובכל ספריו בלטו דמויות הנושאות עמן זרות וזהות כפולה, על כל כאבן וחדות מבטן, בין ארצות. בלס פרסם לאורך השנים אחד-עשר רומנים, שני קובצי סיפורים, שני ספרי ילדים (אחד מהם באנגלית), קובץ נובלות אחד, קובץ אחד של תרגומים מן הספרות הפלסטינית, וכן ספרי מחקר (שלושה מהם בערבית, אחד בעברית, אחד בצרפתית); כן ערך בלס את כתב-העת המדעי בערבית לחקר הלשון והספרות הערבית "אל-כרמל". עתה רואה אור ספר זיכרונותיו, "בגוף ראשון".

שמעון בלס, חלום הילדות והנערות שלך, כפי שאתה מתאר בספר, היה להיות סופר ערבי, והחלום הזה הוסיף ללוות אותך גם בעשור הראשון שלך בארץ; האם אתה מאוכזב מכך שבסופו של דבר לא הפכת להיות סופר ערבי הכותב בערבית ומהווה חלק מן ההיסטוריה של הספרות הערבית החדשה במאה העשרים? וזאת למרות שאתה מגדיר את עצמך ערבי-יהודי, למרות שהתחלת את דרכך בכתיבה בערבית במסגרת הספרות הערבית, ולמרות שגם בכתיבתך בעברית קשר עמוק אל התרבות הערבית?

            "קשה להגיד את זה, אכזבה. השאלה היא הסביבה שבה אתה חי: הסביבה שבה חייתי בעיראק, בבגדאד, יכלה להציע לי הרבה אפשרויות לכתיבת סיפורים בערבית ולהכרת אנשים. המעבר לארץ היה ניתוק במידה מסויימת, מהסביבה הערבית, מהחוויה בעלת השורשים, ואימוץ והתקרבות למציאות חדשה, שהיא גם שלי, מהמעברה והלאה, האנשים שהכרתי, שחייתי עמם ובתוכם. אני רואה עצמי שלא התנתקתי מהסביבה שבה גדלתי, אבל תמיד הייתי פתוח לסביבה החדשה.

            "יש לי רומן שלם שמתרחש בעיראק ("והוא אחר", א.ב.), יש סיפורים קצרים רבים שחוזרים לעיראק (בתוך הקבצים: "מול החומה" ו"בעיר התחתית", א.ב.). האם אני מצטער שאיני כותב בערבית? אני לא חושב. לא עמדה בפני שאלה כזאת. זה שאני כותב בעברית, זאת בעיה להגיע דרך העברית לסביבה שבה חייתי, להישמע בתוך הספרות העיראקית. אבל אלו בעיות שכל יוצר נתקל בהן במידה מסויימת, בואריאציות שונות. דרך התרגום אפשר להישמע גם במקומות אחרים: כאשר הרומן שלי "והוא אחר" תורגם לאנגלית, קיבלתי ביקורות שאמרו שזה הספר הטוב ביותר שמתאר את המציאות בעיראק.

            "קובץ הנובלות שלי "אותות סתיו" תורגם לערבית. סמיר נקאש תרגם את אחת הנובלות, וגם אני תרגמתי כמה סיפורים שלי לערבית, את "בעיר התחתית". כשאתה מתרגם את עצמך, איך להגיד לך, זה כאילו אתה כותב מחדש. יש לך חשק לזייף, להוסיף דברים, להוריד, לערוך. ובכל זאת יש לך משמעת להיות נאמן למקור. פנתה אלי מישהי מסוריה שכותבת מ.א. על הקובץ שלי שתורגם לערבית, "אותות סתיו", ושאלה אותי כמה שאלות. מאוד הייתי רוצה שהספרים שלי יתורגמו לערבית, וגם לשפות אירופאיות. מעט מאוד תורגם, אולי בגלל העמדה הפוליטית שלי, שלא מחניפה לציונות".

"אני לא הרחקתי מהעולם שבו גדלתי, אני רק עברתי מארץ לארץ בתוך האזור דובר הערבית. בזה אני גם שונה מסופרים מהגרים אחרים מאירופה ומאמריקה לישראל. אני לא חציתי ים כדי להגיע לכאן. הערבית היא שפת האיזור, היא גם השפה הרשמית השניה בישראל" (65).

והאם אין בך דחף לפעמים לחזור ולכתוב ספר או סיפור בערבית שוב?

            "אני ממשיך לכתוב מאמרים וביקורות בערבית, אבל לא מתחיל לכתוב סיפור חדש בערבית. ברגע שאתה מאמץ לך לשון, נוצרת אינטימיות בינך לבין הלשון, והיום קל לי יותר לדבר עברית מאשר ערבית, למשל, כי אני ממעט לדבר ערבית, רק בהזדמנויות מיוחדות אני מדבר בערבית. מתי אני יותר מדבר ערבית, כשאנחנו בין חברים עיראקיים בחו"ל, ובארץ עם ניסים רג'וואן, עם ששון סומך. אני פוגש גולים עיראקים באירופה, ויש משהו משותף, שכונה שהם מכירים, השפה. רוב החברים העיראקים שם צעירים ממני, כמו המשורר עבד אל קדר אל-ג'נאבי. הייתי בקשר גם עם אל-עפיף אל-אח'דר מתוניסיה, הוגה מרכסיסטי. הערבית היא שפה שבה אני משתמש למאמרים, ואני קורא בה כל הזמן, אבל באופן יומיומי, העברית הפכה לשפה הראשונה, שבה אני חושב, ורק אודות לזה אני יכול להמשיך לכתוב בעברית, ואני חושב שזאת היתה החלטה מחוייבת המציאות.

            "אם הייתי מתנהג כמו שעשה הסופר סמיר נקאש, הוא איכשהו סגר את עצמו, חי בסביבה בארץ שלא יודעים מה הוא עושה והמשיך לכתוב בערבית, והעולם הערבי היה רחוק. מאז שהוא נפטר הוא מעט יותר התקבל בעולם הערבי, כי זה שהוא ישב בין הציונים והחזיק בערבית, מבחינה רגשית, זאת מעין "תעודת כשרות". מצד שני, גם עיראקים אחרים, לא יהודים, במקומות אחרים מחוץ לעיראק, המשיכו לכתוב בערבית. ומי שעוסק ביצירה של עיראקים בגולה והמשיכו לכתוב בערבית, כותב עליהם כחלק מהספרות של עיראק, כחלק מהספרות הערבית".

"מהספרות הערבית המקורית הוקסמתי מכתיבתם של שניים: ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן וטאהא חוסיין… קולו של ג'ובראן היה בעיני קול התבונה, קול התום והיושר שבאדם, והערצתי לא הניעה אותי לחקות את סגנונו המיוחד בכתיבת סיפורים קצרים שנזהרתי מלהראות לחברים… כתבתי בבתי-קפה, כי  בבית בן שני החדרים שבו התגוררנו לא היתה לי פינה שקטה לכתיבה" (17, 20).

האם אתה מרגיש שהכתיבה שלך השתנתה במעבר מהערבית לעברית? במעברים בין בגדאד, המעברה, תל-אביב ופריז? ומה בכל זאת נשאר?

            "מבחינת תפיסת הכתיבה אצלי לא השתנה דבר מבגדאד ועד היום. אהבתי את השפה הערבית מאוד, נמשכתי לסופרים טַאהַא חוּסֵיין ותַאוּפִיק אֶלְ-חַכִּים והושפעתי מהם. בספרות ובקריאה היתה לי פתיחות גדולה לתרבות אירופה, ובעיקר הצרפתית. הייתי קורא קבוע בצרפתית. אבל גם חוסיין ואל-חכים היו עם הפנים לצרפת, אגב. היחס שלי כערבי היה גם לפתיחות לתרבות המערב, ולא רק להביט אחורה. ובארץ אותו הדבר, הראייה שלי, סגנון הכתיבה שלי, היה המשך למה שהיה לי בבגדאד, והזיקה לספרות הצרפתית המשיכה והתחזקה.

            "לג'וּבְּרַאן חַ'לִיל ג'וּבְּרַאן, סופר שגם אהבתי מאוד לקרוא כבר בעיראק, יש פואמה גדולה על המפגש בין איש זקן שעוזב את העיר והולך ליער, מאוכזב מהניצול והשקר, מהפער בין העשירים לעניים, לבין ילד שהוא פוגש שם, ילד צעיר עם נאי, חליל, ומתנהלת ביניהם שיחה… (בלס עוצר ומצטט קטעים ארוכים מן הספר מזיכרונו, בערבית, א.ב.), זה מדבר על הצדדים הנוראים בעיר, וזה אומר שאין דברים כאלו ביער, ומציע לו, בוא תחיה איתי, ונשכח מן האסונות. הייתי עולה על הגג וקורא את זה.

            "אבל לא הייתי רק חולמני או רומנטיקן. הבנתי שיש ניצול, יש שלטון ריאקציונרי, ויש כוח שפותח אפשרות חדשה, וכך באתי לקומוניזם. מתוך אהבת הספרות. הכניסה לקומוניזם היתה עם אופי רומנטי-ספרותי. נכנסתי למפלגה אחרי שראיתי את הסיסמא הפשוטה שלהם על דלת: "מולדת חופשית ועם מאושר", ואחרי שקראתי את התרגום לצרפתית של "עקב הברזל" של ג'ק לונדון, שקניתי אצל הסופר נעים קטן. לא הכרתי בהכרות קרובה את מצוקות העניים והפועלים, ובבית לא חשנו מחסור.

            "מבחינת התפיסה הפוליטית, גם לא השתנה אצלי דבר מבגדאד ועד היום. מגיל צעיר נכנסתי למפלגה הקומוניסטית, הייתי במסגרת של השמאל העיראקי האקטיביסטי. גם בארץ הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. ואני עדיין חושב שצריך להיות יותר צדק חברתי, ושיוויון, והתייחסות לאיש הקטן, ומבחינה זאת לא השתנתי. אבל את המפלגה הקומוניסטית עזבתי, אפשר לומר שגם מסיבות ספרותיות, כמו שנכנסתי. תמיד היה ויכוח עם המפלגה בנושא הספרות. שם העריצו את הריאליזם הסוציאליסטי בספרות, וגם אנחנו אהבנו סופרים כמו לואי אראגון, אבל אי אפשר היה לקבל את תכתיבי המפלגה לגבי הספרות".

"הצטרפותי למפלגה… מתחיל פרק חדש במהלך חיי. פרק שהוציא אותי מהעולם המופרש שבו גדלתי, עולמו של תלמיד בית-ספר יהודי, שלא נזדמנו לו ידידות של ממש עם לא יהודים, והושיב אותי לראשונה בחברתם של אנשים שלא היה לי מגע עם שכמותם בעבר" (24-25).

"עם חתימה "חוזה פורטסמות'" שהחמיר את תלותה של עיראק בבריטניה… תפסה המפלגה הקומוניסטית את מקומה המרכזי בהתקוממות אשר גרמה לביטול החוזה ולהתפטרות ממשלת צאלח ג'בר. זכרונות יקרים שמורים עמי מאותם ימים. אלה היו ימים שבהם השתתפתי לראשונה בהפגנות, ששילבתי זרועות עם מפגינים שלא הכרתי לפני-כן, שקראתי במלוא קולי להפלת ממשלת הבגידה הלאומית, לשחרור האסירים הפוליטיים, לבחירות חופשיות… בהפגנות לאורך רחוב אל-רשיד קראו המפגינים: "אחים ליהודים אנחנו, אויבים לאימפריאליזם ולציונות!" אני זוכר את החזיון הנדיר שבהתקרב ההפגנה אל אזור הבנקים והמסחר כשסיסמה זאת נישאת בפי מאות הצועדים, כיצד יצאו אל הגזוזטרות סוחרים ופקידי בנקים, רובם ככולם יהודים, ומחאו כפיים בהתלהבות" (29-30).

            את הרומן הראשון שלך, "המעברה", אתה מספר בזיכרונות שכתבת קודם כל בערבית, תחת השם "יומנה של עוזרת-בית" (52), אבל בסופו של דבר פירסמת רק שני קטעים מתוכו בערבית כסיפורים עצמאיים ב"אל-ג'דיד"; איזה תגובות קיבלת על הסיפורים הללו? ולמה לא פרסמת את הספר בערבית?

            "תראה, קיבלתי תגובות מידידים, מאלו שכתבו שם ב"אל-ג'דיד", קיבלתי דווקא מחמאות, והיה עניין בזה. אבל העניין היה שהערבים לא חיו אז כחלק מהציבור העברי. הם היו סגורים בכפריהם תחת הממשל הצבאי, נפרדים מהחיים בשאר המקומות. ואני חייתי בתל-אביב, בעברית. להמשיך לכתוב בערבית במצב הזה יש בכך זרות כפולה, שאני כותב על חיים של יהודים לקורא ערבי, ואני כותב לקורא ערבי שאני לא יודע איך הוא חי, תחת השלטון הצבאי, מלבד הקריאה שלי אודות חייו. שנית, חשבתי על עצמי, כששיניתי את דעתי לגבי שפת הכתיבה, חשבתי שאם אכתוב בערבית אהיה בבדידות בין הסופרים הערביים, כמו יצחק בר-משה, שהיה נותן את הספרים שלו לידידים לקרוא, וכמו סמיר נקאש. וזה מה שהביא אותי לעבור לעברית. אחרת הייתי דן את עצמי לבדידות כפולה, שהערבי לא קורא אותי, ומי שחי איתי לא יכול לקרוא מה שאני כותב".

"למדתי עברית מקריאה בעתון ומשיחות עם אנשים, אימצתי לעצמי את המיבטא האשכנזי בהגיית הח' והע', ורק כשנתיים או יותר לאחר מכן, בהיותי עדיין בשרות חובה, אפסנאי ראשי בגדוד מילואים בדרום הארץ, החלטתי לחדול ממעשה חקיינות זה. יושב הייתי במשרד וממלא טפסים… כשהרדיו היה פתוח ותשומת ליבי נמשכה לקולו של איש שנשא דברים בעברית עשירה ובמבטא מזרחי מודגש… סבור הייתי שהדובר הוא ודאי איש משכיל מיוצאי תימן, אך מה רבה היתה הפתעתי כשבתום דבריו נמסר שזה היה משה שרת. ידעתי אמנם ששרת, בניגוד לבן-גוריון, למד ערבית… הרגשה לא נעימה היתה לי, ממש בושה, כשאיש כמוהו, אשכנזי למהדרין, מתאמץ להרגיל את לשונות בהגיה כהלכה, ואילו אני מחקה את האשכנזים בהגייתם. מאותו יום החלטתי להדגיש שני עיצורים אלה, מה שדרש ממני מאמץ לא קטן" (43)

"פרידות רבות היו לי במהלך חיי, פרידות כואבות, אבל היתה לי גם פרידה אחת שכפיתי אותה על עצמי. זאת הפרידה מהערבית כדי להתמסר לעברית, לחבוק אותה ולא להניח לה להפלט מזרועותי. אבל פרידה זאת, ככל שהיתה קשה וכואבת, לא היתה סופית, אלא עברה בהמשך לתחום ההפרדה, כשהעברית כבר לא חששה מהתגנבות הערבית לתחומיה. מאז התבצרה ההפרדה בין שתי הלשונות, כל אחת בתחומיה: אחת ליצירה ואחת למחקר, ואני עובר מאחת לאחת, כפי שנהגתי לעבור בין חדר האקדמאי לחדר הסופר" (132-133).

אתה ופרופסור ששון סומך ואחרים, מגדירים את עצמכם כ"יהודים-ערבים". מה המשמעות של ההגדרה הזאת בעיניך?

            "המהות של ההגדרה יהודי-ערבי זה הלשון והתרבות, וגם המנהגים, המאכלים שהם תוספת לחוויית החיים המזרחית, אבל בעיקר השפה והתרבות הערבית עוד מימי הגַ'אהֶלִיָה שלפני האיסלאם, שלמדנו וקראנו ואהבנו, מאִמרוּ אֶלְ-קייס… (בלס פוצח בשורת ציטוטים ארוכה מזיכרונו משירת הג'אהליה בערבית, א.ב.). תראה, האדם הוא בן התרבות שלו, הוא סופג את זה. כשאני אומר יהודי-ערבי זה כמו שאני אומר יהודי-פולני, יהודי-גרמני. ההורים שלי דיברו ערבית, וגם הרחוב ובית הספר. ליהודים היה מבטא משלהם בבגדאד, אבל גם אצל הנוצרים היה מבטא אחר, וגם אצל המוסלמי היה אקצנט אחר. אבל הבעיה היא, הסיבה לכך שקשה לאנשים הצירוף יהודי-ערבי, היא שבתודעה הישראלית-הציונית הערבי הוא האויב, הוא זה שמנגד. אבל כך זה היה, היינו יהודים-ערבים, זה טבעי.

            "כשאני אמרתי שאני יהודי-ערבי לפני שנים בהתחלה קפצו, גם כי המילה ערבי קיבלה את המשמעויות הפוליטיות של עבד אל-נאצר, וגם כי זה האוייב שיוצאים להרוג. אבל מאז פחות מתרגזים כשאני אומר שאני יהודי-ערבי. משהו השתנה. אולי התחילו לחשוב על זה, אולי הבינו שזה הגיוני שהיהודים מארצות ערב הם בעלי השכלה ערבית, והם יהודים-ערבים, ואולי גם העליה של אינטלקטואלים מזרחים שמדברים על כך סייעה.

            "השאלה של הלאום הערבי כלאום פוליטי אחד זה התפתח עם עבד אל-נאצר, שראה את הלאום הערבי המאוחד כלאום שעומד כנגד אירופה. בבגדאד במפלגה הקומוניסטית במאבק כנגד הקולוניאליזם הזדהיתי עם העם העיראק במאבק, לא עם רעיון פוליטי של אומה ערבית אחת. כשנאצר היה בשלטון אני הייתי בארץ, הייתי קומוניסט וכתב לעניינים ערביים של העיתון "קול העם" באותו הזמן, והייתי יושב ומקשיב לנאומים שלו ברדיו. ראיתי בו תנועה לאומנית, מתפשטת, שרוצה לשלוט, וכך מה שעשו באיחוד עם סוריה, הפכו את רעיון הלאום הערבי לבעל משמעות פוליטית, וניצלו אותו גורמים כמו נאצר שרצו להתפשט ולהשתלט על כל העולם הערבי. עד עבד אל-נאצר הערבי היה שפה, תרבות, שייכות, ולא ערבי כמו בתפיסתו של נאצר, שצריך לעמוד מאוחד, מעיראק עד מרוקו, בשליטתו של נאצר כמובן, כנגד המערב והקולוניאליזם".

אתה וששון סומך הדגשתם למעשה את דמותו של היהודי-ערבי המודרני, החילוני, הקשור לערבית הספרותית, אבל מה דעתך על המקום היהודי-ערבי המסורתי יותר, במסגרת הדת, מרס"ג והרמב"ם ועד לפיוטים הנכתבים כיום למוזיקה של אום כולת'ום? האם גם הם היו יהודים-ערבים?

            "בהחלט. תראה, עד המאה העשרים לא היו בתי-ספר ממשלתיים, עם תוכניות לימוד של הממשלה. אז איפה למדו קריאה, המוסלמים במסגד, היהודים בבית-הכנסת, הנוצרים בכנסיה. היהודים למדו עברית וערבית וכתבו את שניהם באותיות עבריות. אבא שלי היה כותב לנו באותיות עבריות מכתבים, בערבית כמובן, והדודים של אמא קראו לנו, ואחר כך עַבּוּד, אחי הבכור. עד התקופה החדשה, שכולנו התחלנו ללמוד אותו דבר בבתי-הספר, ואז ההבדל בכתיבה שהיהודי כותב את הערבית באותיות עבריות נמחק. אנחנו למדנו בבית-ספר שיעור אחד בשבוע של קריאה בעברית, עד כיתה ג'. ספר בראשית היינו לומדים, והתייחסנו לזה בזלזול, וזה נחשב לשיעור צדדי. אבל זה עזר בחגים, לקרוא בהגדה של פסח באותיות עבריות".

והאם יש אפשרות גם לדור חדש של יהודים-ערבים? הבת שלך?

            "הדור הבא? זה אבוד. הבת שלי גדלה פה כמו כל ישראלי. אני לא חושב שהעניין היהודי-ערבי ימשיך להתקיים. כי אין עוד יהודים בעולם הערבי, כמעט, חוץ מבתימן ובמרוקו. העולם הערבי התפנה מהיהודים, ואין יהודים-ערבים. אלו שנולדים כאן הם יהודים-ישראלים לכל דבר. הדור הצעיר שנולד בארץ הוא עברי".

אבל דווקא אתה בספרך "ילדי חוץ", החלק השלישי בטרילוגיה "תל-אביב מזרח", הראת איך גם הילד של יוסף שאבי, דורון, יורש משהו מהמזרחיות, מההורים, מהסביבה?

            "נכון שיש דברים שחודרים בו, אבל הם לא משנים את זהותו הדומיננטית כעברי. גם הבת שלי, מה יש לה מהערבים, אוכל? אלא אם כן אותו בן לדור שני או שלישי מחפש, רוצה למצוא מה יש מעבר, שזה הדור שלך. אתה מתוך מודעות רוצה להכיר את זה, להיות קרוב לזה, כחלק מהעולם שלך, להוסיף לזהות שלך. אבל הכל ישתנה ביחס לערביות אם נגיע לשלום עם העולם הערבי פעם אחת, ויהיו קשרים. יהיו הרבה ישראלים שיעברו לגור שם, גם מזרחים וגם אשכנזים. בתוך שלום ויחסים מסחריים והשקעות, בעלי ממון שישקיעו במפעל במצרים יגורו ליד ההשקעות שלהם. ומזה ההנהגה הציונית פוחדת פחד מוות, כי זה מסיר את הקרקע מתחת לעמדה הציונית, של הניגוד בינינו לעולם הערבי כמקור שהיא יונקת ממנו".

ב. "פרידה מהמולדת"

"משפחות יהודיות רבות התגוררו בשכונת הנוצרים, ובשבתות ובחגים ניכרו היטב בסימטאותיה. בראש-השנה לבשנו צחורים, מגרב ועד מקטורן; בפורים התהלכנו עם אקדוחים וירינו לכל עבר ובפסח שפכנו חמתנו על הגויים. לא ירדנו אל נכון למשמעות הדברים שעשינו, לא ידענו, ועודני לא יודע עד היום, מדוע העפנו עפיפונים בתשעה-באב… לא היה ילד יהודי שלא העיף עפיפון בתשעה-באב… בערבי הקיץ היו מתמלאים שמי בגדאד עפיפונים בשלל צבעים" (37)

"העוזרת-האומנת המוסלמית שלנו… קשה ומכאיבה היתה הפרידה מאייה, פרידה שכמוה כנטישה, ולעולם לא אשכח את המבט החרד שנתנה בי כשרכנתי לנשק את כף ידה. הפרידה מאייה היתה גם פרידה מכל מה שחוויתי משך השנים במחיצתה. זאת היתה פרידה מנוף הילדות והבחרות, מהסימטאות המפותלות שבהן גדלתי, מהחידקל שבו למדתי לשחות, מהדהירה על אופניים ברחובות, מהישיבה בבתי-קפה ומידידים שעמם ארגתי חלומות ושוב לא פגשתי. זאת היתה פרידה מהמולדת" (33).

מה אתה זוכר מהחיים היהודיים בבגדאד?

            "היינו הולכים עם אבא שלי לבית הכנסת בחגים, חג סוכות, יום כיפור. היתה חצר לבית-הכנסת שהיינו משחקים בה. פעם אחת היתה לי בהלה, כשהייתי עם אִיָה האומנת המוסלמית שלנו בשוק, וסוס הפך את הזנב שלו והכה אותי, והיא לקחה אותי לרב, שבירך אותי, ואני קמתי והכל הסתדר. אִיָה היתה אם שניה, ויותר יהודיה מאתנו. הפרידה ממנה היתה הכי קשה, יותר מהרחוב והשכונה. כמעט בדמעות, אני זוכר (לאיה מוקדשת נובלה מופלאה הנושאת את שמה בתוך קובץ הנובלות "אותות סתיו" (1992), אולי הפנינה המופלאה ביותר בכתיבתו של בלס, ואולי סיפורו היהודי ביותר, א.ב.)".

איך המשפחה שלך התייחסה להליכתך לעיסוק הספרותי, בספרות הערבית?

            "לספרות לא כל כך התייחסו. זה בסדר שאני יושב בית וכותב. אבל עניין הקומוניזם מאוד הפחיד את אמא שלי. לאבא לא היתה עמדה בנושא, הוא היה בדרום עיראק, בשַטְרָה, ובא רק לביקורים, ואני הייתי מאוד חצוף כלפיו, כי הוא היה מאוד שמרני. אבל אז התחלתי להסתיר את הפעילות שלי במפלגה הקומוניסטית, כשראיתי שאמא נבהלה".

באופן פרדוקסלי הסופרים היהודים בעיראק, שהתחילו לכתוב בערבית ספרותית, בדור שלפניך, הדחיקו במידה רבה את היהדות מסיפוריהם, ניסו לכתוב כתיבה "אוניברסלית", נמנעו מ"עדתיות" (תביעה שתחזור כלפי הסופרים היהודים-עיראקים כותבי העברית בארץ), וביקשו להיות עיראקים רגילים, ואילו דווקא אלו שהמשיכו לכתוב בערבית בארץ, כמו סמיר נקאש ויצחק בר-משה, הכניסו את היהדות באופן בולט לסיפורים; איך אתה מסביר את זה?

            "הסופרים היהודים בעיראק שהתחילו לכתוב בערבית ספרותית רצו להיות חלק מהסביבה, ולא רצו להתבדל יותר מדי. כך למשל שלום דרוויש מתאר את המשפחה שלו בסיפור "שיירה מן הכפר" (הסיפור הנפלא הזה מצוי בעברית בתרגומו של ראובן שניר בתוך ספרו "ערביות, יהדות, ציונות – מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, א.ב.), ונותן להם שמות ניטראליים מאוד, לא יהודיים מובהקים ולא מוסלמיים מובהקים. זאת היתה תקופה קצרה של כמה עשרות שנים שיהודים ניסו להשתלב בספרות הכללית, וזה לא פשוט. לעומת זאת סמיר נקאש בארץ, שהמשיך לכתוב בערבית, הלך באופן קיצוני עם הנטורליזם שלו, ותיאר בערבית יהודים דתיים בבתי-כנסת, עם שמות יהודיים ודיאלקט יהודי-עיראקי. חבל שמת. הוא יכול היה ליצור אסכולה מסויימת. הוא רצה להיות בעצם יותר נטורליסטי מריאליסטי, ובשימוש שלו בשפה כזו, המכילה כל כך הרבה דיאלקט יהודי-עיראקי, הוא מוכרח היה לתרגם את כל הטקסט בעצם בהערות שוליים, לערבית ספרותית, כדי שגם מי שאינם יהודים-עיראקים יוכלו להבין".

"בחרתי בדרך שבה אוכל לקרב את הקורא העברי אל עולמו של האחר, הערבי באשר הוא והפלסטיני במיוחד, ואין דרך טובה לכך מאשר הצצה לתוך הספרות. וזה מה שעשיתי. כתבתי על זרמים בספרות הערבית, תרגמתי סיפורים של סופרים ממצרים, מעיראק ומארצות אחרות. בעיקר של סופרים פלסטיניים, ששמם כלל וכלל לא היה ידוע אז לקורא העברי" (104).

איך התחלת לפרסם בארץ?

            "הפירסומים הראשונים שלי בארץ היו בעיתונות הקומוניסטית בערבית בארץ, "אַלְ-אִיתִיחַאד" ו"אַלְ-גַ'דִיד". כבר מרגע שהגעתי לארץ רציתי לקרוא את אל-איתיחאד, ולהכיר את מי שעורך ומי שעובד שם. כך פגשתי והתיידדתי עם אֶמִיל חַבִּיבִּי, עם אמיל תוּמַא, גַ'בְּרַא נִיקוֹלַא, חַנַא אַבּוּ-חַנַא. אלו היו אנשים קרובים אלי מבחינה תרבותית. מאוחר יותר כתבתי גם בעברית ככתב לעניינים ערביים ב"קול העם". אחר כך גם  תרגמתי את הקובץ "סיפורים פלשתיניים" (1970). זה היה קובץ ראשון של תרגום מהספרות הפלסטינית. זה היה מתוך מחשבה ורצון לקרב מעבר לחומה העומדת בין ערבים ליהודים, שהקורא ילמד משהו על הספרות של העם הפלסטיני, שנדפק והפך לעם של פליטים. זאת היתה פעילות פוליטית".

מה דעתך על המשורר מחמוד דרוויש?

            "אני מבין אותו, ומזדהה איתו. הגולה אצלו זה המילים, הזיכרונות, וזה מה שהיה לו. אבל אני יושב פה. יש הבדל בין פליט לאדם שחי חיים נורמליים. אני לא פליט. התמודדתי עם הגולה כיוצר, אבל אני חי חיים נורמליים, אני לא פליט".

"24 ביוני 1951, היום שבו נהייתי אזרח מדינת ישראל… למחרת העלו אותנו על משאית פתוחה והסיעו אותנו דרומה, אל אחת משלוש המעברות שהוקמו בסמוך לעיר שנקראה אז מגדל-גד, היא אשקלון של היום, היא מג'דל הפלסטינית, שתושביה נמלטו ברובם ב-1948 והנותרים גורשו זמן-מה לפני הגיענו. רק שומר בית הקולנוע הקטן והיחיד שבמרכז הרחוב הראשי נשאר משום-מה, בחור חירש-אילם, שנהג לעלות אל גג הבניין ולצפות בנעשה בעיר. זה היה הערבי הראשון שפגשתי בישראל, ערבי אילם, אבל גם הוא נעלם באחד הימים" (5).

"כחודשיים אחרי הבחירות, השתתפתי בימי עיון שערך מחוז הדרום של המפלגה לחברה יוצאי עיראק. הפגישות התקיימו ברמלה, וזו היתה לי הזדמנות ראשונה לבקר בעיר ערבית, לסייר ברחובותיה ובסימטאותיה אחרי שהתרוקנה ממרבית תושביה המקוריים… את ההרצאות בערבית נשאו בעיקר תופיק טובי ואמיל חביבי. הופעתו של חביבי היתה חוויה מרנינה לכל המשתתפים. הוא גם נשאר לשיחות קלות בהפסקות ועורר את הערצת כולנו בחוש ההומור שלו" (41).

חשת כקומוניסט שיכול להיות חיבור מעמדי בארץ בין המזרחים לפלסטינים במקומות שבהם הם חיו יחד, כמו רמלה, לוד, יפו? חשבת שיכול היה להיות שדווקא שם תימשך הזהות היהודית-ערבית של בגדאד?

            "היהודים, המזרחים בעיקר, שגרים שם, ברמלה ולוד, הם לא בחרו בזה, אלא העבירו אותם לשם. שם הקימו להם את המעברות, ושם מצאו את עצמו מצד אחד קרובים לערבים, ומצד שני בקונפליקט איתם. הם היו כלי בידי השלטון, זה הניסיון של ההנהגה הציונית, להעמיד שם יהודים דוברי ערבית כדי לשמור, להגן מפני הפלסטינים. ואני זוכר שחלק מהמזרחים שחיו שם התנכרו לערביות, לאפשרות של לחיות בין הערבים, ולא היו יחסים טובים. אני זוכר שהיה לנו כנס של המפלגה הקומוניסטית ברמלה, ושם ראיתי בפעם הראשונה את הערבים בעיר, אבל הם היו מאוד מוזנחים ומנותקים מהעיר, וזה לא היה דבר שיכול להוליך לשיתוף פעולה. אותו דבר ביפו".

"הישיבה במעברה היתה צניחה לעולם חדש, לעולם שבו מאבד האדם את הפרטיות שלו, שבו הוא נחשף לעיני הזולת בכל מעשה שיעשה, בין בתוך האוהל או הצריף, בין מחוצה להם. לדידי זאת היתה ההתנסות הקשה ביותר, כי מטבעי אני נוטה להסתגרות" (40-41).

אפשר לראות בטרילוגיה התל-אביבית שלך, "תל-אביב מזרח" (שהיא אבן יסוד בספרות המזרחית בארץ), את סיפור השתנותו של יוסף שאבי, בין המעברה, שכונת התקווה והחיים שאחרי השכונה, מעיראקי למזרחי למזרחן בעל-כורחו, מצעיר קומוניסטי ואקטיביסט לסגן מנהל בבית-ספר ולעובד במודיעין ובמשרד החינוך, למי שהתפכח ממרחק השנים מהפיכתו למזרחן במוסדות המדינה, שניתבו את הידע שלו בערבית לצרכיהם, וחש כי הוא נותר עומד מן החוץ; האם להיות "מזרחן" במקום "מזרחי" היתה האופציה העיקרית לבני דורך גם להמשיך את הקשר שלהם למזרח וגם להתקבל בחברה הישראלית? האם אתה מרגיש שזה חלקית קרה גם לך, שפעלת כמזרחי בתוך תרבותך, אבל הממסד ניצל את הידע שלך, גם באקדמיה, ומבחינתו היית כלי כדי "לדעת את האויב"?

            "תראה, כל המצב היה שמי שהיה להם רקע מזרחי, המזרחים בשכונות, האפשרות שלהם לקבל מעמד מסויים בארץ היתה בתחום הצבאי, בתחום הידע כלפי העולם הערבי. וזה שוב סגר אותם בנישה שלהם, גם אם במסגרת שירות שזוכה להערכה, ושמעניק להם קירבה לממסד. שוב אותה הבדלה בין מזרחי לאירופי, המקבעת כל אחד במקומו.

            "באופן אישי לא היו לי חברים שהפכו ממזרחים למזרחנים. החברים שלי, כמו ששון סומך, דוד צמח, פנו למחקר האקדמי. המחקר יכול אולי לשרת את המגמות הפוליטיות, אבל אלו לא אנשים שהלכו לעניין הצבאי ולמודיעין. ברור שהאקדמיה משרתת את הצד המזרחני המודיעיני, אבל זה יותר מורגש בחוג למזרח-תיכון. בחוג לספרות ערבית זה פחות הורגש. רבים מתלמידי הלכו לעבוד בתקשורת ככתבים, כעיתונאים".

ספר הזיכרונות מרבה לחשוף את "מאחורי הקלעים" של ספריך, ואתה מספר על תחקירים שערכת ושיחות שניהלת לפני הכתיבה; האם תמיד היה לכך חלק מרכזי בכתיבה שלך?

            "בכתיבת ספרים אתה עומד לפני ניסיונות לעמוד על אופיים של דברים, ואתה נעזר בפגישות עם אנשים להרחיב את הידע שלך. זה מחוייב המציאות. הרי אדם לא מתנסה בכל מצב בחייו הפרטיים, ולספרים אין אחיזה בביוגרפיה שלו, אז הוא פורץ קדימה, יש דברים שצריך לבדוק, הוא פונה לאנשים, חוקר, כדי שיוכל לייצג אנשים שאינם כמוהו. וכשאתה כותב זיכרונות כל הנושא הזה הוא נושא נרחב מאוד, כמו שאדם העוסק בארכיטקטורה יכתוב על העולם שהוא חי בו, סופר כותב על עולמו".

מה הביא אותך לכתוב את ה"טרילוגיה ההיסטורית" שלך, הספרים "חורף אחרון" (שהתבסס על דמותו של הנרי קוריאל, יהודי-מצרי, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית במצרים, אשר גלה לפאריז), "והוא אחר" (שהתבסס על דמותו של נסים סוסה, יהודי-עיראקי שהתאסלם) ו"סולו" (שהתבסס על דמותו של יעקב צנוע היהודי-מצרי, אבי התיאטרון הסאטירי במצרים), ואולי גם את הנובלה "אותות סתיו" (בתוך הקובץ "אותות סתיו", שהציעה קריאה בדמותו המורכבת של הסופר המצרי חוסיין פאוזי), ספרים שפנו אל דמויות שנעלמו מן ההיסטוריה ומן התודעה בארץ בשל ערביותן, בעיקר של יהודים מעיראק ומצרים בדורות האחרונים, והציעו לקוראים אולי היסטוריה אלטרנטיבית, שמאפשרת מבט מורכב על יחסי מזרח ומערב, החורג מיחסי אשכנזים-מזרחים בישראל, ופותחת צוהר להתמודדות של יהודים בעולם הערבי דווקא עם הלאומיות הערבית ועם יהדותם, ולא עם הלאומיות הציונית?

            "מה שעניין אותי זו הדמות בעלת המבנה המורכב, הזהות הכפולה. ברוב הספרים שלי, לא רק אלו ה"היסטוריים", הדמות המורכבת הזאת חוזרת. למשל, יש הדמות הזו של הערבי-הישראלי שהיה קומוניסט בצעירותו, והיתה לו אהובה יהודיה ומצא עצמו שהוא שונה, לא שייך לאלה ולאלה, ונסע לאירופה והיתה לו חברה צרפתיה וחברים פלסטינים גולים, שבשבילם את ישראל צריך לחסל, ולו יש ידידים שם (בספר "חדר נעול", א.ב.). כך גם ב"תום הביקור", על היהודי העיראקי שחי בלונדון. מצד אחד הדמות ב"תום הביקור" מנוגדת לי, הוא הגולה החופשי, שבא לארץ לתקופה קצרה ולא יכול היה להיקלט וחי באנגליה כבר שנים רבות, ממשיך לכתוב בערבית, באנגלית, אבל לא נוטל חלק במה שקורה באנגליה, לא בחירות, שומר על הנבדלות ורואה בה חופש. אני לא כך, מיד כשהגעתי הפכתי להיות פעיל פוליטי בארץ. אבל מצד שני, בעניין הזה, הכפול, אני חושב שגם אני ככה, במידה רבה. וזה באמת לאורך כל הספרים שלי, וזה משקף אותי, ואריאציות שלי.

            "הכפילות ב"והוא אחר", למשל, זה לא שלי, אבל זאת ואריאציה. הוא, הרון סוסן, רוצה להיות חלק מהכלל, אבל זוכרים לו, לא יכולים לשכוח, תמיד יזכרו שהוא יהודי שהתאסלם. והוא לא מצליח להפוך לחלק מהכלל. הדמות הקרובה אליו בארץ זה אלו שמתכחשים לעברם, ורוצים להיות רק ישראלים, ויש כאלה, והם גם בעיני אלה שאליהם הם רוצים להצטרף נחותים, ובעיני אלו שמהם הם רוצים להתנתק הם בוגדים, ומכל הצדדים הם מפסידים. השייכות הכפולה, הדואליות, שקיימת אצל כל אדם, קיימת בכל מה שכתבתי, ואני חי אותה כל יום".

אגב, על הספר "והוא אחר" זכית לתגובות מאוד קשות, כאילו שברת טאבו בכך שדיברת על יהודי שהתאסלם, ומצד שני דיברת על עצמך כיהודי-ערבי; כאילו לא הבינו כיצד מבחינתך הדמות הזאת של היהודי שמתאסלם בעיראק דומה דווקא ליהודי-העיראקי בארץ שמוחק את ערביותו ועיראקיותו, ולא לך. התגובות האלו פגעו בך?

            "אני מניח מראש איך תהיה התגובה של אנשים, ומבחינה אישית זה לא פגע בי. בבית הסופר עשו ערב לכבוד הספר "והוא אחר", וחיים יבין ראיין אותי, ועלה הנושא של יהודי-ערבי, וצעקו לי מהקהל מה אתה עושה כאן, תחזור לעיראק. אני לא מחכה שהם יגידו לי תודה שעברתי לעברית, והתרחקתי מהערבית והתקרבתי לעברית. אבל זה לא אומר שזה לא פוגע בי. אבל אני לא מחכה לתגובה אוהדת מהציבור הזה. אני מצפה מהציבור שאין לו דעות קדומות, שמוכן להבין את האחר גם אם יש לו התנגדות, רוצה להבין למה הוא ככה".

ואיפה יש ציבור כזה?

            "זה העניין. יש יחידים, אין ספק. הציבור הולך עם הדעה הכי מקובלת, במיוחד בפומבי, הוא לא רוצה להיות נבדל. הוא רוצה לחיות חיים קלים. ואני לא מוכן כדי להשיג יותר אהדה להחניף לאחר, ולנסות להיות דומה לאחר. הספרים לא נמכרים בכמויות גדולות, אבל אני נאמן לעצמי ואין לי יסורי מצפון. אני לא התקפתי אחרים, אבל מי שקורא בעיון רואה שהדרך שלי שונה משל סופרים אחרים. הדבר הקל ביותר זה להחניף לאחרים, ויש ואריאציות רבות של חנופה".

אתה כותב על "תפיסתם הסקטנטית, ולא אומר הגזענית, של חוקרים ומורים לספרות אשר נהגו ועדיין נוהגים להפריד אותי מכלל סופרים מהדור שלי, בני הארץ ויוצאי אירופה, ולמקם אותי בתוך סוגריים אתניים, כסופר מעדות המזרח" (113); כיצד אתה רואה את הדרך שמעצבי הקאנון של הספרות העברית החדשה, למשל פרופ' גרשון שקד, מיקמו אותך בתוך ההיסטוריה של הספרות בארץ?

            "הם מעמידים גבול, מחסום, הבדלה בין הציבור האשכנזי, ילידי הארץ והעולים מאירופה, שלא רואים בהם שונים, רואים בהם שייכים, לבין יוצאי המזרח, שמעבירים אותם למדור אחר. מבחינה פוליטית זאת גישה קולוניאליסטית ממדרגה ראשונה. הקולוניאליסטים היהודים שבאו לכאן ראו עצמם כאירופים שבונים את המולדת, ולמזרח אין קשר איתם, מבחינתם אנחנו בעימות עם המזרח. ואז כשבאים היהודים מהמזרח, צריך לחנך אותם, ולהביא אותם להבנת המאבק הציוני. הם יהיו חניכים, שונים, שצריך לפקח עליהם. לכן גרשון שקד הקדיש ל"סופרים מעדות המזרח" פרק נפרד.

            "יש הבדל ביחס לדור החדש של הסופרים, אבל יש כאן עניין של השקפה, ודרך מחשבה לגבי העתיד, וגם הדור הצעיר, שלך, ירצה או לא ירצה, הוא מזוהה עם ההבדלה שעושים, שהוא מארצות המזרח, ומספיק שעושים את זה כדי להעמיד את המחסום הקטן. לא עושים את זה לעולים מרומניה או משבדיה, למזרחים כן. לכן זה ממשיך להיות. אולי זה לא יהיה חד במשך השנים, אולי יקהה, אבל זה קיים, ואנשים מחשיבים את זה.

            "אני רואה גם בלי קשר לעניין העדות, דמות האדם, יש לו כל מיני שורשים, מהעבר, מבית-הספר, המשפחה, הזרם הפוליטי – יש לו מערכת שלמה. ואפשר לראות אותו כאדם, שאתה בודק אותו מכל המערכות כאיש עצמאי, או לראות אותו כחלק מקבוצה. כשמדברים על כותבים מעדות המזרח, הם מזוהים רק מתוך הקבוצה, ומתוך ההסבר שיש להם התמרמרות על האשכנזים. לעומת זאת ביחס לסופרים שגדלו בארץ, ביחס לסופרים אשכנזים, יאמרו שיש כאלה ויש כאלו. ותמיד יבחינו בין מזרחים ואשכנזים. אף פעם לא יעשו קבוצה של סופרים, נניח, שעלו לארץ בעשר השנים הראשונות למדינה. מיד יפרקו את הקבוצה, יבדילו בין יוצאי אירופה לבין יוצאי המזרח. העניין הזה ממשיך להיות גורם בהתייחסות לסופר ולדמות. ושקד ההירארכי היה הכי גרוע בכך".

            שמעון בלס ניהל עם פרופ' גרשון שקד פולמוס נרחב בעיתונות בראשית שנות ה-90 בנושא זה. שקד, במסגרת פרוייקט ההיסטוריה של הספרות העברית שלו, "הסיפורת העברית 1880–1980", הגדיר את בלס, וסופרים מזרחים נוספים, ככותבי "ריאליזם-חברתי-עדתי", אשר מוחים כנגד השפלתם החברתית בישראל, ומבקשים להתנקם באשכנזים על-ידי ברית עם הפלסטינים. כך צמצם שקד, בהגדרותיו הצרות, את עולמו הספרותי של בלס, שאותו העביר דרך פריזמה צרה ביותר, והשליך אותו אל מה שנתפס בעיניו כשולי הספרות העברית החדשה. דומה שניסיון זה לדחוק את בלס נבע הן מן הקושי להגדיר אותו, בשל ריבוי הזהויות שהוא מייצג, והן בשל תחושת האיום שחש המבקר מול עיסוקו של בלס בזהות היהודית-ערבית והמזרחית; זאת ועוד, שקד, כרוב מבקרי הספרות העברית המרכזיים בדורות האחרונים, חש זר וחסר כלים מחקריים להתמודד עם עולם התרבות הערבית בספריו של בלס, ולא יכול היה לבחון אותו על-פי העולם הספרותי שמתוכו צמח ושממנו הושפע.

            בעשור האחרון תוקן במידת מה מקומו של בלס במחקר האקדמי, בספרו של פרופ' חנן חבר, "הסיפור והלאום", בספרו של ראובן שניר "ערביות, יהדות, ציונות", ובעבודתו המחקרית של יובל עברי. אבל במובן מסויים, באופן פרדוקסלי, חלק מההחזרה של בלס היא דרך הקטגוריה של "ספרות מזרחית", כלומר ההכנסה שלו למשבצת אחת עם סופרים אחרים רק על סמך מוצא, אותה קטגוריזציה שעשה שקד ושבלס התקומם מולה. בלס, בשיחה בינינו, מסביר לי כי הוא מבין שהמוטיבאציה של בני דורי לבחון אותו תחת כותרת זאת שונה מהמוטיבאציה של שקד ודורו, ואומר כי הוא יכול לראות את האפשרויות המעצימות של בחינה זאת, ואת הראייה של קטגוריות אלו כמרחיבות ולא מצמצמות דווקא. אבל הבנה זאת אינה מבטלת את הצורך בחשבון נפש של בני-דורנו, והצורך להשתמש בקטגוריות אלו מתוך מודעות למשמעותן, אצלנו, אצל הסופר ואצל אחרים. במובנים רבים אנחנו מחזירים את בלס שוב ושוב אל בגדאד (וכך נהגתי אני בראיון זה), ומקסימום לשכונת התקווה, אל המפלגה הקומוניסטית, אל הערבית, כשהוא גם אחד הסופרים שהיטיבו לתאר גם את תל-אביב של שדרות רוטשילד (אזור מגוריו כיום), כאשר הוא אחד מטובי הסופרים בארץ שכתבו את פריז בעברית, כאשר הוא סופר ויוצר חשוב בעברית. וזאת כמובן כיוון שאנחנו זקוקים לו במקום הערבי-יהודי, הוא מייצג בעינינו איזה קצה, שאפשר להכיר אותו, להתנסח מולו, גם לשאוף אליו. אבל בלס מעולם, וגם לא עכשיו, לא וויתר ולא הדחיק את כל המורכבות שלו עצמו, על עולמותיה המגוונים.

            גילה, אשתו של בלס, וחוקרת אמנות, מזכירה בשלב זה של השיחה כי למשל באנתולוגיה שהוציאו לפני זמן מה, של סופרים תל-אביביים שכתבו על העיר, לא פנו אליו כלל, למרות שהרבה מספריו מתרחשים בעיר. ובלס הוסיף: "כשכותבים על מלחמת 67 בספרות העברית, לא מזכירים בכלל את הרומן שלי "התבהרות", שמתחיל ביום הראשון של המלחמה. וזה לא בכוונה, אבל זה לא בא להם לראש, כי הם קוראים הכל רק דרך החותמת המזרחית, דור אחרי דור".

ג. "זה עניין של גיל"

"מי שנעקר… ולא יכול עוד לשוב אליה… מעלה… תמונות מנבכי הזכרון, מנותקות זו מזו, והוא מנסה להפיח בהן חיים ולחיות בתוכן. כזאת היא בגדאד גם בעיני, עולם שאליו אני שב רק בכוח הדמיון בסיפורים שכתבתי משך שנים" (140)

"לא נותרה בידי ולו פיסת נייר אחת מאותם ימים כדי להיעזר בה בכתיבת זכרונות אלו. שרפתי לפני ההגירה את כל ניירותי ואת מחברות היומנים שהקפדתי לכתוב בהן מדי יום ביומו" (23)

האם לדעתך מדינת ישראל עם השנים מתמזרחת או מתמערבת? ומה צפוי לה בעתיד, המתמזרחות או התמערבות?

            "הזיקה למערב מאוד חזקה, כי ישראל חלק מהמערב מבחינת פוליטיקה ושייכות. אבל הכל תלוי במצב הקיים בינינו לעולם הערבי. אם העולם הערבי יפתח לפנינו ואנחנו לפניו, ישראל תהיה מזרחית עם האופי שלה, כמו שארצות ערביות שונות זו מזו, ולבנון שונה מאוד ממצרים, ובין עיראק למרוקו יש הבדלים. אני מניח, ואומנם לא נראה זאת בחיים שלי, שישראל תמשיך להתקיים ותגיע לשלום, והיא תהיה חלק מהעולם הזה, עם הזהות שלה, אבל לא כנטע זר. ישראל צריכה גם לשמור על זהותה השונה, אבל היא חלק, עם מיוחדות מסויימת.

            "הדבר הגדול שאנחנו יכולים לקוות לו זה שישראל תתפוס את מקומה המקובל על כל הסביבה כחלק מהמזרח התיכון, עם האופי והייחוד שלה, עם ההישגים והכשלים, אבל כחלק, ויהיה לה גם תפקיד די רציני, למרות שמבחינת גודלה היא קטנה, ובעלת שפה אחרת, אבל היא תוכל לתפוס מקום מאוד מרכזי. אבל כל הצרה שכל מה שקורה בימים האלו מראה את ההפך. יש עכבות יותר ויותר מהשילוב. הדבר המדאיג זו המדיניות הישראלית ולאן זה מוביל. זה דבר חמור ביותר, ואני חושב שזה מעסיק את כולנו".

ומה יהיה התפקיד בתוך תהליך ההשתלבות הזאת שאתה מתאר, של המזרחים, מול הציפייה של אחת הדמויות ברומן הראשון שלך, "המעברה", שהיהודים-הערבים יהיו גשר לשלום בין היהודים והערבים?

            "המזרחים בישראל יכולים למלא תפקיד חשוב כמתווכים בין מזרח למערב. הצרה היא שאותם מזרחים בעלי זהות ערבית הולכים ונעלמים, ויש דור שני ושלישי, שאומנם ספגו ערכים, אבל הם חלק מהמציאות הישראלית. אומנם גם עם חלוף הזמן יהיה משהו, צורת החיים, האוכל, המחשבה, ואם מטפחים את זה במידה מסויימת, אם קצת מהדור שלך ילמד ערבית, ימלא את זה, זה התקווה, להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון".

זכורות האמירות המפורסמות של בן גוריון, כגון "אסור שיהודים יהיו ערבים", ומה שכתב בפקודות יום לצבא, שיש לחנך את היהודים הבאים מארצות האיסלאם ללכת לשירותים ולא לאנוס נשים; מתי לדעתך הגזענות היתה בוטה יותר בארץ, בשנות החמישים או היום?

            "אני חושב שהיתה כאן יותר גזענות, בתקופה הקודמת יותר, בשנות החמישים. כיום חלק מיהודי המזרח משולבים, ומשולבים גם בגזענות כלפי המזרחי הערבי. אבל הגזענות הזאת הולכת ומתחזקת בצבא. תראה מה עושים לערבים בשטחים, הבנייה בהתנחלויות, המלחמה הזו בעזה שהרסו והרגו בצורה כזו פראית. וזה הולך ומתמשך. וכבר אין הבדל בין יהודים מזרחים ולא מזרחים ביחס לערבים, לפלסטינים, החיילים שהורגים והורסים ומשתוללים הם משני הצדדים, מזרחים ולא מזרחים".

היית מגדיר את סיפורם של יהודי עיראק בארץ כסיפור הצלחה?

            "קשה לדבר על סיפור הצלחה. כי הדברים לא יציבים. בסך הכל השתלבו יפה על פי רוב, הן בתחום הפוליטי, הן בתחום האינטלקטואלי, הכלכלי, השתלבו יותר טוב מעליות אחרות. יש הרבה יהודים עיראקים שעלו לישראל ועזבו והפכו למליונרים באירופה ובאמריקה. היו סיפורי הצלחה. הם במסחר, באוניברסיטה".

ואיך היית מגדיר את סיפורם של יהודי עיראק בחצי הראשון של המאה העשרים, לפני המעבר לארץ?

            "אם מדובר על יהודים בלי קשר לציונות, יהודי עיראק מסוף מלחמת העולם הראשונה עד סוף שנות השלושים היו סיפור הצלחה, היו במסחר, בעיתונות, בספרות, במוזיקה היתה סלימה מוראד. הם היו הצלחה אין שום ספק, וכך גם יהודי מצרים".

מלבד בגדאד, תל-אביב ופריז תופסות מקום מרכזי בכתיבתך. איך אתה מרגיש לגביהן?

            "אני אוהב את תל-אביב. נקשרתי אליה. התנועה הממושכת שבה. היא עיר, עיר חיה, תוססת. אין תחליף לבגדאד בתל-אביב ובפריז, אבל לכל אחת יש לה המקום שלה. בפריז אני אוהב את העיר ואני זר, למרות שאני מדבר צרפתית, זו עיר שיש בה הכל, שאתה מתאהב בה, אבל אתה שונה ממנה. תל-אביב אני מרגיש עצמי בתוך. זה לא בגדאד, אבל היא הסביבה שלי, למרות שרוב התל-אביבים אני לא סובל, מבחינה פוליטית, למרות שהיא פתוחה".

ולמה החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה?

            "זה עניין של גיל. תמיד חשבתי לכתוב זיכרונות, ותמיד כתבתי יומן, ויש לי בארון את היומנים והשתמשתי בהם לכתיבה, מלבד היומנים שהשארתי בבגדאד".

ושאלה אחרונה: מה כותבים אחרי ספר זיכרונות?

            "לא יודע. יש לי משהו לכתוב אבל הולך קשה מאוד. אני מקווה שאתגבר. זה בינתיים שום דבר, אני מרגיש מין ריקנות כזאת. אפשר גם לנוח. לא מוכרחים כל הזמן לכתוב. אפשר לקרוא".

שמעון בלס, בגוף ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, סדרת הכבשה השחורה, 2009, 76 ש"ח.

הראיון פורסם במקור, בגרסא מקוצרת, במוסף "שבת" של "מקור ראשון", ובבלוג של אלמוג בהר.

לביקורת על "בגוף ראשון"

לראיון עם ששון סומך

לביקורת על הכרך השני בזיכרונותיו של ששון סומך, "ימים הזויים"

לפני מספר שנים נתקלתי לראשונה במונח יהודי ערבי. זה היה במסגרת טקסט אקדמי של שנהב ומאז אני מנסה להבין את מקורה של ההגדרה. היום נדרשתי שוב לשאלה עם המאמר של כוכבי וגם של ליהי יונה.

המונח, כמו המונח מזרחי, לא היה ברור לי מאז שזוהיתי ככזה. אנחנו מזרחיים? שאלתי את אבא שלי והוא ענה, אנחנו מהמאגרב. מהמערב. ארץ ישראל היתה המרכז והיו אנשים ממזרחה והיו אנשים ממערבה. אנשי המאגרב, המוסלמים והברברים ולא רק היהודים גם נמצאים באותו "מערב" בגלל נקודות יחוס שונות. בדיוק כמו שאנשים ממזרח אירופה מכונים מזרחיים.

בישראל היו שני מקורות לכינוי "מזרחי". אחד היה הממסד ושני היה הממסד הרבני של הרב עובדיה יוסף. הוא בנה מהלך שקומם נגדו את כל רבני מרוקו ומדינות אחרות שאינן עיראק. הוא שאף לאיחוד ההלכה לכולם ואף כינה את כולם יהודי המזרח (הספרדים ועדות המזרח).

אני מודע לכך שאני לא עברתי את כור ההיתוך המזרחי או הספרדי לצורך העניין ואני כותב את הדברים הבאים מהמקום הייחודי שאני מכיר. משפחתי מצד אימי היא ממורשת של כהנים גדולים של בית ראשון שהגיעו לג'רבא. כהן אברי"ש (אני בן רבי ישמעאל כהן גדול). אבי מגיע עד לרבי יצחק חדד שהגיע מגיברלטר לג'רבא לפני כ-400 שנה. אלו הגנים שמרכיבים אותי. יכול והורי גם היו מתגיירים ומגיעים ממסורת סודנית וזה היה סך הגנטיקה שלי.

כשאני נמצא בתוניס אני מנסה לברר גם עם המשפחה שנשארה וגם עם החברים שנשארו שם. אתם ערבים? והם לא מבינים את השאלה. אנחנו יהודים הם אומרים. והם מדברים בערבית, זו שפת אמם. שומעים מוזיקה בערבית ואת ההתנהגות שלהם מרכיבות מספר השפעות. יהודית, ערבית, לעתים ברברית, לעתים צרפתית. ואיך מכונים הלא יהודים בתוניס? המוסלמים מכונים משילמין. הנוצרים מאשיחים והברברים, ברברים. לעתים המשילמין מכונים ערבים. היהודים לעולם לא מכונים ערבים.

יש את המשפט שאני מזדהה איתו. יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. האם אני יהודי והוא ערבי? האם אני יהודי ערבי? האם אני מזרחי? מה טיבן של הגדרות אם לא כדי לגדר. מוסלמים ממדינות ערב מכנים את הישראלים בשם יאהוד, למרות שזהו גם לא מונח מדויק.

מהו ירדני, מהו מרוקאי ומהו פלסטיני. שלא לדבר על מהו ישראלי. האם מי שחי בישראל יומיים מיד מאמץ לעצמו תרבות ישראלית? האם פלסטיני שחי ביפו, שומע ברינגטון אייל גולן, רואה ערוץ 2 וקורא שבע ימים. עובד באבטחה באיזה מועדון תל אביבי. האם הוא יותר ישראלי ממני?

יכול להיות שכל הבעייתיות קשורה להגדרות הלאומיות שמתערבבות להן בהגדרות התרבותיות. מה היה קורה אם קדאפי היה מיישם את איומו וכובש בשנת 85 את האי ג'רבא? האם כולם היו הופכים מיד ללובים? האם הפולנים הפכו לגרמנים והאינדיאנים לארה"בים?

אם יש משהו מלאכותי זו החלוקה למדינות. אנחנו מה שאנחנו בגלל השכנים בבית שליד, בגלל החינוך שאנחנו מקבלים, בגלל הים, בגלל ההרים. להגיד לי מזרחי או יהודי ערבי או ישראלי זה לבטל את הזהות המורכבת שלי. אני תמיד עונה לשאלה מי אתה, במקום המגורים שלי. אני גר ביפו. גרתי בתוניס. גרתי באיטליה. גרתי בים. וכשהייתי באותם מקומות למדתי לדבר בשפת המקום, למדתי לקחת את מה שנוגע בי. פסיכולוגים יגידו שלקחתי את מה שקשור לחיים שלי. אנחנו בנויים מסך החוויות המשפחתיות, המסורתיות, התרבותיות שלנו. אני לא מזרחי כמו מישהו עם אבא תימני. ואני לא יהודי ערבי כמו מישהו עם סבא עיראקי. אני? אני גר ביפו. יש לנו בית בתוניס. כשאני יושב עם ברברים בדוז, על הלוע של הסהרה, אני מבין כמה מילים ואנחנו צוחקים רק מבדיחה אחת. כשאני יושב עם סורים מחאלב אני מתמזג עם החיבוקים שלהם להגדרת התוניסאי הערבי וכשאני נמצא בסיציליה אני מתמזג להגדרת הים התיכון. ארבע שעות בדיוק בסירה מהבית שלנו בתוניס.

נכון, חרושת ההגדרות באה כדי למלא חסכים של התייחסות תרבותית, של גזענות קשה. אך החלוקה הזו היא חלוקה שמכבדת בעצמה את אותה תכנית חלוקה מוזרה ושרירותית שגרמה לכל העוולות. למה לא לייצר שיח חדש שבנוי על מבט לתוך האדם עצמו ולא באופן אוטומטי לכינוי מומצא.

קיימת נהירה של יהודים ממדינות "ערביות" לכיוון ההגדרה הזו. בעיקר כשהם נוגעים במדינות כמו מצרים או ירדן. הם מתחברים לסיפורים של ההורים. אך אלו רק חלק מהסיפורים. הם חלק מהפאזל והפסיפס המרתק המרכיב את כולנו. אני לא מרגיש בבית בעמאן, אני אוהב חלקים בה. כמו בקאהיר ואפילו כמו בטריפולי ואלג'יר. בתוניס אני מרגיש יהודי יותר מהכל ובישראל אני מרגיש שחם לי. ההזדהות עם המרחב (שלא לדבר על יהודי ממוצא מרוקאי שבוחר ללמוד ערבית פלסטינאית דוקא) היא מבורכת וטבעית. אך היא "פריבילגיה" גם של בחור בולגרי או רומני. אנשים בוחרים להם את חייהם ואת מה שמרכיב אותם.

הטקסט האקדמי על יהודים ערבים הוא טקסט אקדמי. הוא חוקר מציאות שהייתה אולי קיימת בעיראק לפני כך וכך שנים. הוא אינו חוקר מה קרה עם יהודים באיראן (כמובן מדינה שאינה ערבית) או בתוניס הרחוקה. בתוניס אין צורך לחקור, רק צריך לנסוע ולראות. גלות פתוחה, כמו שחביבה פדיה קראה לקהילה היהודית, כשנסענו ביחד לפני שלוש שנים.

יהודיות היא תרבותי. הישיבה בבתי הכנסת והשכיבה על הספסלים. ערביות היא השפה שחלק ממשפחתי דוברת. אבי לא יודע לכתוב ערבית, אך הוא מדבר אותה. גם אני לא כותב, אך מדבר. אמי יודעת צרפתית, אך לא לכתוב ערבית. חלק מהיהודים יודעים ברברית וחלק יודעים איטלקית, מהיהודים הליבורנזים. רובם יודעים עברית של בית כנסת. רובם אוהבים מוזיקה ערבית, אך גם שאנסונים צרפתיים ומוזיקה דביקה של סן רמו. אוהבים את הפראיות של הברברים ואת המנוחה של היהודי. חלק, לאחר שבאו לישראל, התאהבו בתזזיתיות של חלק מהאנשים כאן וחלק סלדו ממנה. סבא הלך לספרד ואיטליה והביא מכונות דפוס לג'רבא מליוורנו. לא מבגדאד הרחוקה. משפחות אחרות (כמו של דב אלפון בעיר סוס) התעסקו בספרות קלאסית, יוונית ורומית. וז'אק דרידה מורכב גם הוא כמו אלבר קאמי.

כל אחד ועולמו התרבותי. אני אוהב את כולם ובעיקר את שלי.

הפוסט התפרסם לראשונה ב"עוד מתלבט" של רפרם חדד, 21.9.2011

עטיפת ספרו של יהודה שנהב: "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות"

בדרך לעמאן | ליהי יונה

אתמול חזרתי מעמאן. נסעתי לראות את משרוע' ליילה בהופעה, במדינה הערבית היחידה שעוד אפשר לנסוע אליה במזרח התיכון. כדי להגיע לעמאן עולים על אוטובוס ישיר מנצרת, שרובו היה מאוכלס בערבים מבוגרים שנוסעים לבקר בירדן, ועוד כמה צעירים שנסעו כמוני להופעה. חווית הנסיעה הזו לעמאן הייתה מהרבה בחינות משמעותית לתהליך אישי שאני עוברת בנוגע לזהות האישית, אתנית, פוליטית שלי. זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית, עבורי.

סימבולית (או שלא) לדרך לקחתי את "היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות" של יהודה שנהב. את הביטוי הזה – "יהודים ערבים" שמעתי לראשונה בשנה א' באוניברסיטה. חבר סיפר לי שיש איזה מרצה שמשתמש בו כדי לתאר את המזרחים, ואני זוכרת שנעלבתי עמוקות. חשבתי לעצמי אז שזאת גזענות ממדרגה ראשונה, הדרה מכוערת של המזרחים וביטוי של בוז עמוק ל'עדה'.

בזמן שעבר מאותו מפגש עם המושג, הקדשתי די הרבה מחשבה לטפל בגזענות שלי כלפי הערבים. הבנתי שהערביות היא לא מילה גסה, ואינה מסמלת, כמו שלימדו אותי, את ההמון הברברי וחסר התרבות. עם הזמן, דרך התיווך של יוזמות כמו רוח ג'דידה, וכן להקות כמו משרוע' ליילה, הבנתי שהשפה שדיברו בבית של סבא וסבתא שלי (גם מהצד העירקאי וגם מהצד המרוקאי) היא ערבית, שהמוזיקה ששמעו גם היא ערבית, והאוכל שהכינו – הוא ערבי.[1]

ההתקרבות שלי אל התרבות הערבית הייתה התקדמות בשני כיוונים:  עם כל קופסא חדשה שפתחתי, קופסא ישנה נפתחה בתוכי. הרמת המסך מעל האחר – הערבי, אפשרה לי לראות פנימה לאילו חלקים בתוכי התנכרתי, ולאמץ, היום, את ההגדרה 'יהודיה-ערביה' בגאווה מחודשת.

למרות שהייתי במרוקו בעבר, שהיא מדינה 'ערבית', הנסיעה הזו לעמאן הייתה שיא מסוים בתהליך ההתקרבות הזה, הפעם הראשונה שהגעתי אל מדינה ערבית כשאני מודעת, גם אם רק בשלב ראשוני לערביות שבי.

על האוטובוס לעמאן דיברו אלי הנוסעים בערבית שלא הבנתי. יהודה שנהב כותב שהדרך היחידה ליהודים הערבים לקנות את כרטיס הכניסה שלהם אל ה'ישראליות' הייתה דרך הדחיקה של כל מה שהיה ערבי בהם. בתוך הדיכוטומיה השקרית שיצרה הישות הישראלית בין היהודיות לערביות, הדחיקו המזרחים את החלק הערבי שבהם תוך אימוץ עיקש של סממנים יהודיים. לא מפליא, לכן, שחלקים נרחבים מהאוכלוסייה המזרחית בישראל הם יהודים דתיים, מהזרם הימני במפה. ההתקרבות אל הערבים או ההתרחקות מהדת סימלו עבור היהודים הערביים את טשטוש הגבולות בינינו לבין ה'אויב' כפי שהוגדר ע"י הציונות.

על האוטובוס, זקנה ערבייה מבוגרת סיפרה בדיחות בערבית שלא הבנתי לשאר הנשים הערביות באוטובוס. בשלב מסוים היא הוציאה פיתות עם בשר והציעה לנו. כשסירבנו בנימוס היא הסבירה פתאום בעברית – אתם יכולים לאכול את זה, זה כשר, אני שומרת שבת. היא הייתה יהודיה סורית שעלתה לארץ לפני די הרבה שנים, אבל בניגוד אלי, למשל – לא התנכרה לערביות שבה אלא שימרה אותה באופן שלא אפשר לא לי ולא לאף אחד אחר על האוטובוס להכניס אותה ל"תבניות המוכרות". ודווקא מתוך הבלבול הזה, הצלחתי להבין את עצמי יותר טוב מאי פעם.

אחת ההנחות המרכזיות שמבססות את הפרדיגמה שבמסגרתה מתנהל הסכסוך הנוכחי היא ההנחה שיש שתי אוכלוסיות שנמצאות במרחב הסכסוך, 'אנחנו' ו'הם', שלכל אחת מהן יש אינטרסים מנוגדים ומובחנים. אני מרגישה שהחיבור המחודש שלנו המזרחים לערביות שלנו יש בו פוטנציאל עצום לשינוי הפרדיגמה הזו.

אחת הטענות המרכזיות והמוצדקות שנשמעות כנגד פתרון שתי המדינות שנמצא היום על הפרק היא ההתעלמות שלו מהבעיה של ערביי 48, והותרתם במדינה בה אין ייצוג למורשת, היסטוריה, שפה ותרבות שלהם. מה שאני מבינה לאחרונה הוא שהחלוקה למדינה פלסטינית-ערבית ומדינה יהודית שאינה-ערבית מתעלמת גם מהאינטרסים, המורשת והתרבות שלי, כערביה, וכופה עלי בשנית את הדיכוטומיה הכוזבת של היהודי-ערבי.

"Free Palestine" קרא הזמר הראשי באמצע ההופעה, וכולנו – הפלסטינאית מרמאללה, הפלסטינאי-הישראלי מיפו, אני, יהודיה-ערביה מחיפה, ויהודים-אשכנזים – עודדנו אותו ביחד. לא היה שם 'אנחנו' ו'הם' כי היה ברור שיש יותר קטגוריות של 'אנחנו' ו'הם' אליהן ניתן לחלק אותנו ולא היה טעם. נוצרה שם ישות חדשה, שלא רואה בערביות כניגוד של שום דבר, אלא כחלק טבעי ואינטגרלי מהזהות של כל אחד מאיתנו.

[1] כמובן שלא מדובר באותו האוכל ואותה המוזיקה, ועל ההבדלים בתוך התרבות הערבית כתבו יותר טוב ממני, אבל לצורך הפוסט הזה, בכל זאת אני מבקשת להניח שיש אי אילו גורמים מקשרים, מוטיבים מרכזיים שניתן לצייר ביניהם קו, גם אם הקו הזה נוצר וכונן ע"י מה שאינו-ערבי. אפשר לראות בזה סוג של 'מהותנות אסטרטגית', ולא יותר מזה.

***

On the way to Aman

A Lebanese band’s concert in Jordan offered  this Arab Jew from Haifa a new take on her identity and one of the of the key premises of the Arab-Jewish conflict.

By Lihi Yona

Mashrou3 Leila in concert, Amman, August 2011. Photo by Mati Milstein.

Last Tuesday, I returned from Amman. I went to see a concert given by the Lebanese band Mashrou3 Leila in the only Middle Eastern Arab country still open for Israeli Jews to freely visit. The best way to get from Israel to Amman is by bus from Nazareth. The passengers were mostly elderly Arabs going to travel in Jordan and the rest were a bunch of fellow concertgoers.

My journey to Amman and back was critical to the evolving process I am currently undergoing relating to my personal, ethnic and political identity. The identity of the Arab Jew, while rendered a near impossibility in today’s Israeli socio-political reality, is nevertheless essential to who I am and how I see my world.

Symbolically (or not), my book for the road was Tel Aviv University sociologist Yehouda Shenhav’s: “The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity.”

I first heard the term “Arab Jews” in my freshman year of university. A friend of mine told me a certain professor used it to describe Mizrahi Jews (Israelis whose origins are in Arab and Muslim countries), and I remember I was deeply offended. I remember thinking that the use of the term “Arab Jews” was racist and exclusive. I felt that the word “Arab” was used as a collective insult against Jews of “Oriental origin” such as myself.

A long time has since passed, during the course of which I have dedicated much effort to dealing with my own racism towards Arabs. This was also a period of time during which I realized that the word “Arab” is not an insult and does not symbolize, as I had learned from Israeli societal norms, a barbaric and culture-less mass.

During that time, with the help of initiatives like Ruch Jedida, and bands like Mashrou3 Leila, I realized that the language that was spoken in the homes of my grandparents (who are of both Moroccan and Iraqi origin) was Arabic. The music they played was Arab music, and the food I ate as a child in their homes was Arab food. (Obviously, there are many types of Arab Jewish foods, and there are excellent articles discussing the great culinary variations within Mizrahi culture. But for the purposes of this post, I maintain that there is greater similarity between various Arab Jewish dishes than there is between Mizrahi cuisine and traditional Ashkenazi cuisine.)

My discovery of  Arab culture was, in fact, a movement in two directions. With every new box I opened in my studies, an old box that rested inside of me was revealed. Unveiling the “other” – the Arab – allowed me to discover the parts of my identity from which I had up until then been alienated. Later, this process allowed me to embrace the Arab Jew with a renewed pride.

Though I have previously traveled in Morocco, this trip to Amman represented an apex in my process of personal evolution: this was the first time I visited an Arab country with a conscious awareness – even if still in its initial stages – of the “Arabness” in me.

On the bus to Amman, the other passengers spoke to me in Arabic – a language that I do not understand. Shenhav says that the only way for Arab Jews to earn their “ticket” into Israeli society is via denying all that is Arab inside them.

Trapped inside the false dichotomy of Jewish-versus-Arab that was created artificially by  Israel, the Mizrahi Jews had to suppress their Arab characteristics and stress their Jewish characteristics. (Which makes it hardly surprising that major parts of the Mizrahi community in Israel are today both religious and politically right wing).

Getting too close to Arab culture or too far from Judaism symbolizes for the Arab Jews the blurring of the boundaries between “us” and “them” – “them” being the Arab “enemy” – which is the dominant narrative authored and imposed by the Zionist movement.

Back to the bus. An elderly Arab woman told jokes in Arabic that I did not understand to the other Arab women around her. At some point she took out some sefihe – an Arab bread topped with meat – and offered it to us. When we first politely refused she said in Hebrew, “You can eat it. It’s kosher. I’m religious.” She was a Syrian Jew that came to Israel years ago. Unlike me, however, she had not turned her back on her Arab origins, but rather preserved them in a way that made it difficult for me, and for others in the bus, to fit her into any preconceived category or stereotype.

And it was in this unsettling moment of confusion that I suddenly understood myself clearer than ever. One of the major assumptions in the heart of the primary existing paradigm of the Arab-Israeli conflict is that there are two different populations in conflict – “us” and “them” – and that each has distinctive, opposing interests. I believe that the re-connection of Mizrahi Jews to our Arab origins has a huge potential to alter the paradigm of the conflict.

One of the key and best-founded arguments against the two-state solution – the most accepted mainstream liberal interpretation of that separation – is that it neglects to consider the ‘48 Palestinians (those who remained in what is now the State of Israel following the 1948 Middle East war), and leaves them in a Jewish state with no representation of their heritage, history, language and culture. What I understand today is that the division of land into two separate Palestinian Arab and Jewish, non-Arab countries also ignores my interests, heritage and culture as an Arab Jew, and would impose on me once again this artificial dichotomy of Arab vs. Jew.

“Free Palestine!” called the lead singer of Mashrou3 Leila from the stage in the middle of the concert, and all of us – Palestinians from Ramallah, Palestinian-Israelis from Jaffa, I, an Arab Jew from Haifa and Ashkenazi Jews from Tel Aviv, cheered. I felt that there was no “us’ and ‘them’ at that moment, partly because there were too many possible ‘us’s and ‘them’s into which we could be divided.

For me, just then, a new entity was created, one that does not perceive Arabs and Arabness in contrast or opposition to anything, but that rather sees “Arab” as an integral, essential and totally natural component of our own identity.

Lihi Yona is an Israeli feminist activist and blogger. Her Hebrew blog is Reuma.

This article was first published on 972magazine

قلبي مع مصر. أعارض أيضا سياسات إسرائيل، وأنا ضد الاحتلال، ضد الحكومة.
أصدقائي في مصر ، ومصر هي هنا ، ونحن ندعو أيضا لتحقيق العدالة الاجتماعية والمساواة للجميع الفلسطينيين والعرب في إسرائيل، وندعو للخروج من المستوطنات.

إن شاء الله يوماً ما نتوحد ضد الأنظمة القمعية في الشرق الأوسط.

הלב שלי עם מצרים / נטלי לוין

הלב שלי עם מצרים. אני גם מתנגדת למדיניות ישראל, אני נגד הכיבוש, נגד הממשלה.
חברים שלי במצרים, מצרים היא כאן, אנחנו גם קוראים למען צדק חברתי ושוויון לכל- פלסטינים וערבים בישראל, קוראים לצאת מההתנחלויות.
אינשאללה יום אחד נתאחד נגד המשטרים המדכאים במזרח התיכון.

Live photos of the protesters at the 'March of the Million' rally in Tel Aviv in Kikar Hamedina square, Sept. 3, 2011. Oren Ziv/ Activestills.org

Israel's diplomatic tsunami      /   Rachel Shabi       / Al Jazeera

Despite a changing political landscape across the Middle East, Israel's leaders cling to an outdated mindse

September is the month of havoc – or so Israeli officials have been warning. The story is that when the Palestinian Authority puts in a UN bid for statehood, in a few weeks time, it will precipitate what Israel describes as a "diplomatic tsunami" – a wave of hostility as nations stampede to back the Palestinians, leaving Israel unsupported and alone.

Perhaps, then, Israel's latest round of botched diplomacy can be viewed as a typically pre-emptive move. How else to explain the catastrophic fallout with Turkey last week – when, despite months of trying to avoid such an outcome, Turkey downgraded relations with Israel?

After Israeli commandos killed nine Turkish citizens on a Gaza-bound aid flotilla last year, Turkey froze relations, but was willing to thaw them upon receiving an Israeli apology. It seemed like an easy solution, but elements of Israel's far-right coalition torpedoed the idea, despite pressure from the US and repeated attempts to formulate a sufficiently palatable phrasing of "sorry". Now, Turkey has announced that all trade, military and defence ties will be cut – a grave loss of a significant regional ally.

Israeli officials have explained this bust up in terms of an "Islamisation" in Turkey, which is supposed to have used Gaza to score easy points in the Muslim world.

There are also rumblings to the effect that, having been repeatedly snubbed by the European Union, Turkey is somehow visiting its ire upon Israel. This sort of self-perpetuating narrative has its own comfort – namely, that it is always someone else's fault. But once again, Israel's leadership has manifested a capacity to join fake dots and reach misleading conclusions. And it has done so at a time when everything is changing, when old certainties are collapsing and when Israel desperately needs to get with the new programme in the Middle East.

Confused by post-Tahrir reality

Israel has until now relied, in part, upon Arab autocrats to tacitly underwrite its aggressor role in the region. The dictatorship model of the Middle East provided certain Arab leaders who stoppered popular support for the Palestinian cause, preventing it from becoming political – or effective.

Egypt's deposed president Hosni Mubarak's stance meant that Israel could go to war in Lebanon in 2006 and Gaza in late 2008-09 without fear of regional escalation. And Egypt has been vital in maintaining the siege on Gaza by keeping its border to the strip sealed.

Now, months after Mubarak has gone, Egyptians are signalling that those days are over. If the old regime was hated for its brutality and stagnating corruption, it was also loathed for selling out and compromising Egypt's potential as a regional power.

Recent terror attacks in southern Israel, which killed eight people, exposed the change in mood: when Israel immediately launched air raids on Gaza (which killed at least 14 Palestinians), lambasted Egyptian security in the Sinai and killed at least three Egyptian border guards, the Egyptian ambassador was instantly pulled out of Tel Aviv. Presidential candidate, Amr Moussa, cautioned: "Israel has to realise that the days in which our sons are killed without an appropriate and strong reaction are forever gone …" An apology of sorts ensued from Israel.

But that won't do anything to change Egyptian public opinion, which holds the Palestinian cause dear and the Israeli peace treaty as a sham. The popular hostility and Israel flag-burning isn't a call to war so much as the demand for a better-brokered peace, with the end of Israel 's relentless occupation of the Palestinian people at its non-negotiable core.

And yet, as the Egyptian public speaks – and as their voices are likely to be joined by others trying to shake off brutal dictatorships across the Arab world – Israeli officials have not developed the ears to hear them. As veteran journalist Meron Rapoport observes, Israel is "used to dealing with leaders, not people". Or, to put it another way, Israel doesn't know what to do with Arab democracy.

Regional connections

At grassroots level, there are some springs of hope.

One is the Young Mizrahis – Israeli Jews from Arab and Muslim lands – who penned an open letter of solidarity with the Arab revolutions. Saluting the spirit of the uprisings at a time when most of the Israeli press was signalling pure panic over these developments, the Young Mizrahis wrote: "We now express the hope that our generation – throughout the Arab, Muslim, and Jewish world – will be a generation of renewed bridges that will leap over the walls and hostility created by previous generations … We draw on our shared past in order to look forward hopefully towards a shared future."

That message, connecting Israel to the region through the country's own Middle Eastern heritage, was picked up across the Arabic press, including in Egypt and the occupied Palestinian territories. It speaks to a potential path of communication between Israelis and their Arab neighbours, on equal terms.

On a much bigger scale, there's evidence of a long overdue connection to the region in the mass social protests that erupted across Israel over summer. The largest demonstrations in Israel 's history, these could not help but be influenced by the changes sweeping through the Middle East; the slogans were "Tahrir is here" and the chants for rulers to be ousted ran: "Mubarak, Assad, Bibi Netanyahu".

Ordinarily dismissive of the Arab world, Israelis seem now to be influenced and galvanised by events in the neighbourhood – a potentially relevant switch.

But the trouble is that at a time when Israel most needs change, those at its helm are least capable of delivering it. The far-right Netanyahu coalition excels at sticking to an outdated script, clinging hard to a crumbling status quo.

That's part of the reason why the visible focus within Israel isn't on the emerging democracies in the Middle East, but rather on more familiar matters: preparation for the third Palestinian intifada, predicted to break out after that scheduled diplomatic tsunami.

Israeli news is about mass reserve duty call-ups, mass stockpiling of crowd-dispersal equipment and intensive training for West Bank settlers in how to counter protest. This is the tired old turf that Israelis know so well. And war, after all, is what the nation is most certain of.

Rachel Shabi is a journalist and author of Not the Enemy: Israel's Jews from Arab lands.

published at Al Jazeera English at 9/9/2011.